מאת יאיר פרנק – מנהל פרויקט התרגום

התנ”ך, ספר הספרים של העם היהודי, הוא היסוד לאמונה, לתרבות, ליצירה, ללשון ולזהות שלנו כעם. מאז חיבורו שימש התנ”ך כמקור של השראה, לימוד והנחיה לדורות רבים, אך לשונו, לשון העברית המקראית, היוותה אתגר לבני התקופות השונות במרוצת הדורות.

נוצרו במהלך מאות השנים תרגומים רבים למגוון שפות. אחדים מביניהם הם תרגום השבעים ליוונית, תרגום אונקלוס לארמית, תרגום רב סעדיה גאון, התפסיר לערבית, תרגום פֿון יהואש ליידיש או תרגום התנ״ך לאנגלית על ידי האגודה היהודית להוצאה לאור (JPS). כל תרגום בהקשרו ההיסטורי־תרבותי נועד לשרת את בני העם היהודי שהעברית המקראית לא הייתה שגורה בפיהם.

העברית המקראית מהווה אתגר גם כיום, אפילו עבור דוברי עברית כשפת אם. השפה העברית עברה גלגולים רבים מאז ימי המקרא ועד ימינו, ולכן חלק ניכר של הטקסט המקראי מובן רק בחלקו או לא מובן בכלל לקורא המודרני.

פרופ׳ יוסף קלוזנר כתב במבוא לספרו: ספר עמוס עם פַרְשֶגֶן (פאראפראזה עברית) ״התנ״ך, ככל ספר עתיק, קשה הוא לקריאה רהוטה: הוא זקוק לפרושים ובאורים, כלומר, לעיון במקום קריאה. פסוקים הרבה יש… שקשה להלמם ונתחבטו בהם מפרשים שונים. וספר, שהוא זקוק לעיון ולביאור ושאי־אפשר להבינו באופן בלתי אמצעי, בלא פרושים שונים, שעל פי רוב קשה לקורא הפשוט להכריע ביניהם – ספר כזה אי אפשר שהקורא בו יטעם את נועם דבריו ואת יפי ציוריו באופן בלתי אמצעי ושתהא לו מהם הנאה רוחנית ממש.״[1] במקום אחר מספר פרופ’ קלוזנר על מאבקו האישי עם העברית המקראית: במהלך ימי השבעה על אימו, ביקש למצוא נחמה בקריאת ספר איוב — אך מצא את הקריאה קשה ומאתגרת. הוא כתב ש”במקום לקרוא את ספר איוב, נאלצתי ללמוד אותו.” כפתרון מהיר, הוא פנה לתנ”ך בצרפתית ואמר: “מבחינה לשונית, הכל היה ברור ומובן מאליו כאן [בצרפתית]. הצלחתי למקד את מחשבותיי ברעיון. יכולתי להיות מוקסם מההתעלות של הדיון, ולמצוא נחמה בצרתי״.[2] אם אדם מלומד כמו קלוזנר שהיה פרופסור לספרות עברית והעורך הראשי הראשון של האנציקלופדיה העברית, היה מאותגר בהבנת הטקסט של התנ”ך, קל וחומר דוברי עברית מן השורה שאינם חוקרי ספרות ולשון.

החברה לכתבי הקודש בישראל התמודדה עם אתגר זה על ידי יצירת שעתוק מהימן של התנ”ך מהעברית המקראית אל העברית המודרנית. אין זה תרגום במובן הקלאסי של המילה, אלא תרגום פנים־לשוני מהשלב המקראי של העברית אל השלב המודרני שלה.

“התנ”ך בעברית מודרנית” הוא העתק נאמן לטקסט המקורי. נעשו מאמצים לשמור על אוצר המילים של הטקסט המקורי שלם ככל האפשר, ולשמר את הסגנון האישי של המחברים המקוריים. עבודה זו התבצעה תוך התחשבות בהבדלי הדקדוק בין העברית המקראית לעברית המודרנית. היא נעשתה מתוך מאמץ לשמר את האווירה הפואטית, הדרמטית והקדושה של העברית המקראית, תוך שאיפה לטקסט בעל משמעות ברורה. ככל שהעברית המודרנית מאפשרת זאת, הקפדנו להיות עקביים בתרגום מילים וביטויים החוזרים על עצמם באותו אופן בכל פעם שהם מופיעים. במקרים שבהם היצמדות לאוצר המילים המקורי פגעה בבהירות ובהבנת הטקסט, נבחר שעתוק דינמי — כלומר, הועדפה בהירות המשמעות על פני נאמנות מילולית. בטקסט בעברית בת־זמננו נעשה מאמץ להקפיד על דיוק לשוני ופרשני, תוך הישענות על מסורות פרשניות מקובלות לצד מחקר מדעי עדכני. כאשר מילות המקור מאפשרות קריאות חלופיות, צוינו אלו בהערות שוליים. לעיתים, כאשר מילה מסוימת אינה בשימוש כיום ואין לה מקבילה בשפה המדוברת, נוסף מעל המילה סימן, המפנה את תשומת ליבו של הקורא להסבר המפורט במונחון שבנספח הספר. הבחירות התרגומיות נעשו מתוך כבוד לטקסט המקורי ומתוך רצון להנגיש אותו לקהל הרחב שמעוניין להעמיק בהבנת התנ”ך.

הטקסט בעברית בת־זמננו נועד לגשר על הפער בין העבר להווה, ולאפשר לקוראים גישה נוחה יותר לתכניו העמוקים של התנ”ך. בשום פנים ואופן אין הוא בא להחליף את הטקסט המסורתי. לפיכך בהדפסת התנ״ך חילקנו כל עמוד לשני טורים, פסוק מול פסוק, עברית מקראית מול עברית בת־זמננו. הטור הימני של כל עמוד מביא את התנ״ך בעברית בת־זמננו, והטור השמאלי מציג את התנ״ך על פי נוסח המסורה, כפי שהוא השתמר בכתב יד לנינגרד.

אם כן, הטקסט בעברית בת־זמננו משמר את רוחו של המקור, את משמעויותיו האמוניות, התרבותיות וההיסטוריות, תוך שימוש בשפה עכשווית קולחת וברורה. אנו תקווה שהוא יהיה לכלי מצויין בידי כל מי שמבקש לקרוא ולהבין את התנ״ך.

…

[1] יוסף קלוזנר, ספר עמוס: עם פרשגן (פאראפראזה עברית) בצרוף מחקר מפורט על אישיותו של עמוס הנביא, זמנו ונבואותיו, תל אביב: יזרעאל, תש״ג.

[2] יוסף קלוזנר, העברית החדשה ובעיותיה, תל אביב: מסדה, 1957.