מאת יאיר פרנק

כָּל הַכָּתוּב נִכְתַּב בְּרוּחַ אֱלֹהִים, וּמוֹעִיל הוּא לְהוֹרָאָה, לְתוֹכֵחָה, לְתִקּוּן, לְחִנּוּךְ בְּמַעְגְּלֵי צֶדֶק, לְמַעַן יִהְיֶה אִישׁ הָאֱלֹהִים מֻשְׁלָם, וּמֻכְשָׁר לְכָל מַעֲשֶׂה טוֹב. (טימ״ב ג 16—17)

ב. השתמרות הטקסט היווני של הברית החדשה

קיימים למעלה מ־5000 כתבי יד של הטקסט היווני של הברית החדשה – יותר מכל חיבור אחר מהעולם הקדום. כל אחד מכתבי היד הוא העתק של כתב יד קדום ממנו. בכתבי היד נוכל למצוא כאלה שהועתקו פחות מחמישים שנה אחרי הכתבים המקוריים – שאינם בידינו, לעומת אחרים שהועתקו אחרי יותר מ־1400 שנים. אין ברשותנו כתב יד המכיל את כל הטקסט של הברית החדשה בשלמותו. רוב כתבי היד מציגים ספרים בודדים או קטעים קצרים של הטקסט.

הטקסט האלכסנדרוני – משפחת כתבי יד המאופיינת בטקסט פשוט שאינו מלוטש מבחינה דקדוקית וסגנונית. היא מכילה טקסטים תמציתיים, מעט מחוספסים, פחות מתואמים, ובאופן כללי קשים יותר משאר סוגי הטקסטים. בהתאם לכך הטקסט האלכסנדרוני נחשב – לדעת החוקרים של כתבי יד יווניים עתיקים – למהימן והקרוב ביותר לכתבים המקוריים עצמם. עֵדֵי הנוסח [3] המרכזיים המשמרים אותו בין השאר, הם קוֹדֶקְס [4] סינאיטיקוס (Codex Sinaiticus) וקודקס ותיקנוס (Codex Vaticanus), שניהם מהמאה הרביעית, וכן פפירוסי בודמר (Bodmer Papyri) מסוף המאה השנייה או מתחילת המאה השלישית. התרגומים לשפה הקופטית מהמאה השנייה והמאה השלישית מתבססים על סוג הטקסט הזה.

הטקסט המערבי – משפחת הטקסטים הזאת מיוצגת על ידי עדי נוסח מהמאה החמישית והשישית, אם כי נמצאו קטעי פפירוסים קדומים מהמאה השלישית המביאים טקסטים בנוסח המאפיין אותה. היא הייתה נפוצה באיטליה, בצפון אפריקה ובאזור צרפת של ימינו. התרגום הלטיני הקדום והתרגום הסורי הקדום התבססו עליה. המאפיין המרכזי של הטקסט המערבי הוא שימוש נרחב בפרפרזה – כלומר, ניסוח מחדש של משפט מקורי בצורה פשוטה יותר להבנה. כחלק מגישה זו מילים ואפילו סעיפים הוחלפו בניסוח אחר, אחרים הושמטו ממקום אחד והוחדרו למקום אחר בחופשיות מפתיעה! מסיבה זו הטקסט המערבי הוא הארוך ביותר מבין סוגי הטקסטים המוכרים לנו כיום. הדוגמה הטובה ביותר לכך היא המקרה של ספר מעשי השליחים. הטקסט המערבי מביא גרסה ארוכה יותר בכעשרה אחוזים ממה שמוכר לנו משאר משפחות הטקסטים.

ידוע שכאשר מדובר בטקסט שנחשב לקדוש, הנטייה המוכרת והטבעית היא לא להשמיט ממנו דבר מפאת הקדושה, אלא להוסיף פה ושם הסבר לשם הבנת הנקרא. ולכן דווקא הטקסט הקצר והקשה יותר – כמו למשל, הטקסט האלכסנדרוני – עשוי להיות מהימן וקרוב יותר לטקסט המקורי.

הטקסט הביזנטי – נקרא גם ׳טקסט הרוב׳ (the Majority text) מאחר שקרוב לתשעים אחוזים מכתבי היד היווניים המוכרים משמרים את הנוסח הביזנטי. זהו הסוג המאוחר ביותר מבין משפחות הטקסט השונות. עֵד הנוסח הקדום ביותר של משפחת הטקסט הביזנטי הוא קודקס אלכסנדרינוס (Codex Alexandrinus) מהמאה החמישית המכיל את ספרי הבשורה בלבד. ספר מעשי השליחים ואיגרות השליחים לפי הנוסח של הטקסט הביזנטי, מקורם בקודקס אנגליקוס (Codex Angelicus) מהמאה התשיעית. הטקסט הביזנטי מופיע עוד במספר גדול מאוד של כתבי יד מאוחרים, מהמאה התשיעית ועד המאה השבע־עשרה. המאפיין המרכזי של הטקסט הזה הוא הבהירות והשלמות הסגנונית. עורכי הטקסט עמלו על העלמת חספוסי השפה ועל סדר מילים אחיד בקטעים המקבילים. לעתים שינו עורכי הטקסט מילים מספר כדי לקבל טקסט התומך בקריאה אורתודוקסית יותר. דוגמה של שינוי של הטקסט המקורי, שמטרתו הייתה למנוע אי־הבנה תיאולוגית, אפשר לראות למשל בבשורת לוקס פרק ב׳. הקטע מתאר את ישוע בגיל שתים־עשרה נשאר במקדש והוריו מחפשים אותו. כתבי היד העתיקים והאיכותיים ביותר – מהמשפחה האלכסנדרונית – מציינים שהוא נשאר שם ״וְהוֹרָיו לֹא יָדְעוּ״ (פסוק 43). משום שיוסף לא היה אביו הביולוגי של ישוע, מעתיקי הטקסט שינו את המילה ׳הוריו׳ וכתבו בכתבי יד – מהמשפחה הביזנטית – ״וְיוֹסֵף וְאִמּוֹ לֹא יָדָעוּ״. השינוי נבע מהרצון של מעתיקי הטקסט להגן על הדוֹגמה [5] של לידת הבתולין של ישוע.

החל בשלהי המאה השנייה העדיפו קהילות המאמינים ברחבי האימפריה הרומית להשתמש בכתבי הברית החדשה בתרגומים השונים של השפות שבאזור מגוריהן. במערב האימפריה התרגום הלטיני של הטקסט היה בשימוש עיקרי – מסיבה זו נשתמרו למעלה מ־8,000 כתבי יד של הטקסט בשפה הזאת. באזור מצרים התרגומים לשפה הקופטית היו בשימוש עיקרי אצל המאמינים המקומיים, בעוד שבאזור סוריה נעזרו הקהילות המקומיות בתרגומים לשפה הסורית. רק בחלק המזרחי דובר היוונית של האימפריה הרומית נשאר הטקסט היווני של הברית החדשה בשימוש רציף של קהל המאמינים. בעקבות תהליך היסטורי זה זכה הטקסט הביזנטי – שהיה נהוג באזור זה – להעתקים מרובים מאוד לאורך מאות בשנים.

ג. הדפסת הברית החדשה בעולם

מהפכת הדפוס במאה החמש־עשרה הובילה לסוף תקופת ההעתקות של כתבי היד של טקסט הברית החדשה. המהדורה המודפסת הראשונה של הטקסט היווני של הברית החדשה יצאה לאור בשנת 1514 בספר בריתות רב־לשוני בעריכת הקרדינל פרנסיסקו חימנז דה סיסנרוס.

 לכן כדי להגיע לטקסט אחיד שיועבר למדפיס הוא השווה בין כתבי היד המעטים האלה – אשר כולם השתייכו לסוג הטקסט הביזנטי בלבד, הנחשב כאמור לרחוק ביותר מהכתבים המקוריים – ואף הכניס פה ושם תיקונים בין שורות הטקסט. כאשר פסוקים אחדים היו חסרים בכתבי היד שאיתם עבד, הוא תרגם בעצמו את החסר ליוונית מהווּלְגָּטָה [6]. כך הוא נהג גם למשל, עם ששת הפסוקים האחרונים של ספר ההתגלות. התרגום של ארסמוס מהלטינית בחזרה אל היוונית התבסס על כתב יד משובש של הטקסט הלטיני של הוולגטה. ארסמוס תרגם: ״יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת-חֶלְקוֹ מִסֵּפֶר הַחַיִּים ״ במקום ״יִגְרַע הָאֱלֹהִים אֶת-חֶלְקוֹ מֵעֵץ הַחַיִּים״ (התג׳ כב 19). הנוסח שלו לא מופיע בשום כתב יד יווני.

אחת הביקורות המשמעותיות שהושמעו בתקופתו כנגד הטקסט היווני שהוא הכין וסידר להדפסה, הגיעה מהעורך של ספר הבריתות הרב־לשוני של הקרדינל חימנז דה סיסנרוס, אדם בשם יעקוֹבוּס סטוּנִיקָה. הוא האשים את ארסמוס בהשמטת קטע משמעותי מפרק ה׳ של האיגרת הראשונה ליוחנן: ״כִּי שְׁלֹשָׁה הַמְּעִידִים בַּשָּׁמַיִם הָאָב הַדָּבָר וְרוּחַ הַקֹּדֶשׁ וּשְׁלָשְׁתָּם אֶחָד הֵמָּה׃ וּשְׁלֹשָׁה הֵמָּה הַמְּעִידִים בָּאָרֶץ הָרוּחַ הַמַּיִם וְהַדָּם וּשְׁלָשְׁתָּם עֵדוּת אֶחָת׃״ (7—8). קטע זה לא נמצא למעשה בשום כתב יד יווני ובשום תרגום עתיק של הטקסט – פרט לתרגום ללטינית – ואינו מצוטט כלל בכתבי אבות הכנסייה היווניים. ארסמוס השיב לטענתו של סטוניקה, שקטע זה אינו מופיע בכתבי יד שברשותו. עם זאת, אף על פי שהעדות הטקסטואלית אינה ברשותו, הבטיח ארסמוס להכניס את הקטע לתוך הטקסט במהדורה הבאה. ארסמוס היה נאמן להבטחתו והקטע הזה אכן הופיע במהדורות הבאות של הטקסט שהכין וסידר לדפוס. המקרה מלמד, כי ארסמוס היה מוכן להכניס לטקסט היווני שלו קטע שלגביו לא הייתה לו שום אסמכתה בכתבי היד שברשותו ואף לא בשום כתבי יד עתיקים. זו הסיבה שפסוקים אלו נמצאים עד היום בתרגומים שמבוססים על הטקסט שלו.

הנוסח של ארסמוס הפך לנוסח הפופולרי בתקופתו ולבסיס של תרגומי הברית החדשה לשפות מודרניות – למשל התרגום לגרמנית של מרטין לותר והתרגום לאנגלית של ויליאם טינדייל. במהלך השנים זכה נוסח ארסמוס, שמביא את הגרסה המאוחרת של הטקסט הביזנטי, למהדורות מודפסות רבות. הוא שימש גם הבסיס לתרגום המלך ג’יימס בשפה האנגלית בשנת 1611, דבר שתרם להתרחבות תפוצתו.

בשנת 1633 זכה נוסח ארסמוס בכינוי ״הטקסט המקובל״ (The Received Text, Textus Receptus) על ידי בני משפחת המוציאים לאור אֶלזֵבִיר ההולנדית. בהקדמת המהדורה השנייה של ספר הברית החדשה היווני שלהם נכתב: ״לכן הנה יש לך הקורא היקר, טקסט מקובל על ידי כולם״. את הקביעה הבטוחה הזאת הם שאבו מהעובדה הפשוטה שעשרות המהדורות המודפסות של הברית החדשה שיצאו לאור עד זמנם התבססו על הנוסח שקבע ארסמוס בעבודתו כאשר למעשה לא היה בנמצא נוסח מודפס אחר של הטקסט.

הטקסט המדעי – במהלך המאות שמונה־עשרה ותשע־עשרה אספו מומחים לשפה היוונית מספר גדול מאוד של כתבי יד עתיקים של הטקסט וחקרו אותם. במהלך עבודתם הגיעו להבנה שכדי להגיע לנוסח שהכי קרוב לנוסח של הכתבים המקוריים, עליהם להתייחס גם אל כתבי היד העתיקים ביותר והערוכים פחות לאורך הדורות, אשר מעידים על הטקסט המקורי. רובם ככולם של המומחים לכתבי יד יווניים של הברית החדשה – למעט כמה חוקרים בודדים – מסכימים שמשפחת הטקסט האלכסנדרוני משמרת בצורה הקרובה והמהימנה ביותר את הנוסח של הכתבים המקוריים, בעוד שמשפחת הטקסט הביזנטי מביאה נוסח שעבר עיבוד וסיגנוּן רב במהלך מאות השנים של השתמרותו – ולכן משמרת בצורה פחות מהימנה את הטקסט המקורי.

לאחר תהליך ארוך של מחקר התגבשה ההבנה שעל פני ׳הטקסט המקובל׳ של ארסמוס יש להעדיף ׳טקסט אֶקְלֶקְטִי׳ – המביא בחשבון את כלל כתבי היד הקיימים, ומשקף את הנוסח הקרוב ביותר לכתבים המקוריים ככל שאפשר. במהלך סידור הטקסט האקלקטי להדפסה עברו החוקרים על כתבי היד המוכרים – לרבות אותם אחדים שמהם ערך ארסמוס את ׳הטקסט המקובל׳ שלו – ודירגו את מידת אמינותם ומהימנותם על פי כללי מחקר מקובלים בתחום. אפשר לתמצת כללים אלו בנקודות שלהלן:

• כאשר הקריאה מראה נטייה להחליק קשיים טקסטואליים קרוב לוודאי שמדובר בנוסח שעבר עיבוד ולכן שונה מהמקור.
• קריאות מאושרות או נדחות ברמת מהימנותן על פי האיכות שלהן ולא על פי מספר כתבי יד המעידות עליהן.
• הקריאה המועדפת עשויה להסביר בצורה טובה את קיומן של הקריאות האחרות.
• הקריאה המועדפת היא המתבקשת ביותר גם מבחינת הדקדוק והתחביר של המשפט, וגם מבחינת ההקשר הרחב יותר של הטקסט.

 בעקבות תהליך זה נקרא הטקסט האקלקטי גם לעתים ׳הטקסט הביקורתי׳ (Critical Text), והפך לבסיס התרגום של הברית החדשה לשפות מודרניות ב־150 השנים האחרונות. התרגום המודרני לעברית שהחברה לכתבי הקודש בישראל הוציאה לאור בשנת 1976, מתבסס גם הוא על הטקסט האקלקטי הזה.

מקצת חוקרי הברית החדשה טוענים בעד מהימנותה של הקריאה שנשתמרה במשפחת הטקסט הביזנטית והבאה לידי ביטוי בטקסט המקובל שחובר על ידי ארסמוס. אותם חוקרים גורסים, כי העובדה שרוב כתבי היד – גם המאוחרים ביותר – משמרים את הקריאה הביזנטית של טקסט והעובדה שלאחר מהפכת הדפוס זכה הטקסט להיות מודפס, מלמדות שאלוהים מאשר דווקא אותו. הטענה הזאת היא טענה שמבטאת אמונה דוֹגמטית המתעלמת מנסיבות השתמרותו של הטקסט היווני. הטקסט הביזנטי זכה לכל כך הרבה העתקות ולכן לעיבוד משמעותי משום שרק באזור זה נשארה היוונית השפה המדוברת לאורך ההיסטוריה. לעומת זאת, הקהילות המקומיות באזורים האחרים, שבהם לא שלטה השפה היוונית, עברו להשתמש בתרגומים של הטקסט היווני כבר בשלהי המאה השנייה. לכן אותן קהילות מאמינים לא המשיכו להעתיק את הכתבים היווניים שלהן. לפיכך מעטים הם כתבי היד היווניים המשמרים עדות טקסטואלית שונה מזו של כתבי היד הביזנטיים, ועם זאת עדותם מהימנה ואף קרובה יותר לכתבים המקוריים. בעקבות זאת, כאשר ביקשו להדפיס את הטקסט היווני במאה השש־עשרה, מצאו אותו בכנסייה היוונית האורתודוקסית דוברת היוונית שעדיין השתמשה בו. הטקסט שהיה בשימוש בכנסייה זו שייך למשפחת הטקסט הביזנטית.

חשוב לזכור, כי למרות ההבדלים בין ׳הטקסט המקובל׳ ולבין ׳הטקסט האקלקטי׳, הרי טקסטים אלו תואמים זה לזה בקרוב ל־95 אחוזים. ההבדלים הקיימים (כחמישה אחוזים) נובעים לרוב מהתחביר הסבוך של השפה היוונית, ואינם באים לידי ביטוי בתרגומים לשפות השונות. ההבדלים המעטים שכן באים לידי ביטוי בתרגומים לשפות השונות מהווים בערך אחוז אחד של הטקסט. הבדלים אלו אינם משפיעים על עקרונות האמונה המשיחית שבכתובים, ואינם משנים את המסר של הטקסט לכיוון כזה או אחר. הבוחר להשתמש בתרגום המבוסס על הטקסט המקובל, לא מחזיק בידו תרגום שמעוות את הלקח הבריא של דבר אלוהים ושמונע ממנו להתבגר באמונה ולצמוח בהכרת אלוהים. עם זאת, הטקסט האקלקטי משמר בצורה מדויקת יותר את הנוסח המקורי של הכתובים, ולכן הטקסט הזה נבחר לבסיס של התרגום המודרני של הברית החדשה על ידי החברה לכתבי הקודש בישראל.

ד. התרגום לעברית של הברית החדשה

ישוע לא דיבר יוונית אל תלמידיו אלא עברית וארמית בהתאם לקהל ולנסיבות שהיו סביבו. דבריו ותורתו תורגמו ליוונית וכך הגיעו אלינו בספרי הבשורה. קרוב לוודאי שמחברי הבשורות הסתמכו גם על מקורות שנכתבו בשפה שבה ישוע לימד. לוקס פותח את בשורתו במילים: ״רַבִּים שָׁלְחוּ יָדָם לְחַבֵּר אֶת סִפּוּר הַדְּבָרִים אֲשֶׁר הִתְקַיְּמוּ בְּקִרְבֵּנוּ״, וידוע לנו גם ממסורות קדומות הבאות מחוץ לכתבי הקודש, על קיומם של ספרי בשורה בעברית ובארמית. אולם אף לא אחד מהטקסטים האלה נשתמר במהלך ההיסטוריה.

רוב קוראי הכתובים בשפה העברית מודעים לקיומם של שניים או שלושה תרגומים שונים של הברית החדשה לעברית. האמת היא שקיימים למעלה ממאה תרגומים חלקיים או שלמים של הספר לשפה העברית. למן האמצע המאה הארבע־עשרה ועד המאה התשע־עשרה תרגמו כל המתרגמים את הטקסט היווני לעברית מקראית. התרגומים נעשו מחוץ לארץ ישראל כמעט תמיד על ידי לא יהודים. מכל התרגומים האלה, המוכרים ביותר כיום הם אלו של יצחק אדוארד זַלְקִינְסוֹן ושל פרנץ דליטש.

העברית בתרגומו שאבה מילים רבות מהעברית של המִשנה, מתוך הנחה שהשפה המִשנָאית היא הקרובה ביותר לזמנם של ישוע והשליחים. המימון לעבודתו ולהדפסת תרגומו הגיע מהחברה לכתבי הקודש שהיה אמון על בריטניה ועל אזורים מחוצה לה (British and Foreign Bible Society). משנודע להם שדליטש לא ביסס את תרגומו על הטקסט המקובל (Textus Receptus), דרשו ממנו להתאים את עבודתו במהדורה הבאה לטקסט זה. על אף שדליטש נמנה עם המצביעים על הבעייתיות של הטקסט המקובל של ארסמוס, הוא נענה לדרישה הזו של הגוף הַמְּמַמֵּן. וזאת מאחר שלא מצא דרך אחרת להדפיס את עבודתו. את המהדורה השנייה שלו ביסס דליטש על הטקסט המקובל, ועם זאת דאג להאיר את עיני הקורא לקטעים שכנראה לא היו בכתבים המקוריים. הוא הכניס מערכת של סימנים שונים – סוגריים עם כוכבית, סוגריים כפולים ומרובעים – המציינים את הטקסטים המאוחרים ואינם משקפים בצורה מדויקת ומהימנה את המקור. דליטש המשיך ללטש את תרגומו וזכה לראות בחייו עשר מהדורות שונות של עבודתו. את המהדורה האחת־עשר לא הספיק להשלים עקב פטירתו. תלמידו המלומד גוסטב דלמן דאג להוציאהּ לאור לאחר מותו של דליטש. דלמן בעצמו ערך לאחר מכן, עוד שלוש מהדורות נוספות של התרגום הזה לעברית.

לאחר החייאת השפה העברית והקמת מדינת ישראל התעורר צורך אמיתי בתרגום של הברית החדשה לעברית מודרנית – שפתם של אזרחי המדינה ושל קהילות היהודים המשיחיים שבה. החברה לכתבי הקודש בישראל התייצבה לאתגר והחלה בתרגום הברית החדשה לעברית בת־זמננו בשנת 1973. הוקמה ועדה שכללה צוות של מומחים לשפה היוונית, לשפה העברית ולמלאכת התרגום; הוועדה פיקחה על שלבי העבודה. התרגום החדש התבסס כאמור, על הטקסט האקלקטי וראה אור בשנת 1976. בשנים 1991 ו־1995 עודכן התרגום המודרני על ידי החברה.

מגמת המתרגמים הייתה לשקף במהימנות מרבית את משמעותו וכוונתו של הטקסט המקורי, ועם זאת לא להכביד על הקורא בן־זמננו במילים מיושנות או לועזיות, או בביטויים פחות מובנים, כי אם להעבירם, במידת האפשר, בצורה ברורה לקורא העברית של היום. כך למשל, תורגם במתי כז 45 –  ״משעה שתים־עשרה בצהריים […] עד השעה שלוש״, בעוד שביוונית כתוב : ״מהשעה השישית […] עד השעה התשיעית״, כמניין הרומים בעת ההיא. דוגמה נוספת, במרקוס טו (פסוקים 39, 44—45) מצוין המונח ׳שר המאה׳. במקור היווני, מרקוס מתעתק את המילה הלטינית – ׳CENTURIO׳, לעומת מתי ולוקס המשתמשים באוצר מילים יווני כדי לבטא את אותו המונח. התרגום המודרני משתמש בכל המקומות האלה באותו מונח — ׳שר המאה׳. גם התרגום של המונח היווני – ׳HOI IUDAIOI׳ (היהודים) מדגים היטב את עבודת המתרגמים. המונח המופיע בתדירות בטקסט, תורגם בכל פעם על פי הקשרו, לדוגמה: ביוחנן א 19 ל׳ראשי היהודים׳ ואילו בפרק ו 52 ל׳השומעים׳.

ה. סוף דבר

בהשוואה לטקסטים של יצירות ספרות קלסיות מן העולם העתיק, לברית החדשה יש הרבה יותר עדי נוסח המשמרים את הטקסט. עדי נוסח אלו קרובים הרבה יותר לכתבים המקוריים מאשר עדי הנוסח של היצירות הקלסיות האחרות. בעוד ישנם למעלה מ־5000 כתבי יד המשמרים את הטקסט של הברית החדשה, מקצתם נוצרו מאה—מאתיים שנה לאחר הכתבים המקוריים, ליצירות הקלסיות יש כתבי יד בודדים ומאוחרים מאוד המשמרים אותם. למשל, ליצירתו של יוליוס קיסר, ׳מלחמת גאליה׳, שנכתבה בשנות החמישים לפני הספירה, קיימים שמונה—תשעה כתבי יד שהמוקדם שבהם מהמאה התשיעית אחרי הספירה. את ההיסטוריה של הרודוטוס שנכתבה במאה החמישית לפני הספירה משמרים סך הכול שמונה כתבי יד, והקדום ביותר שבהם נוצר במאה העשירית לספירה, כלומר קרוב ל־1500 מאות שנים לאחר הכתבים המקוריים. גם במקרה של כתבי היסוד של היהדות הרבנית – הַמִּשְׁנָה והתלמוד, ישנם מעט מאוד כתבי יד. עריכת המשנה הסתיימה במחצית הראשונה של המאה השלישית לספירה. שלושה כתבי יד מרכזיים של המשנה מוכרים לנו היום. כתב יד קאופמן וכתב יד פַּרמה שזמן כתיבתם מוערך למאה האחת־עשרה או השתיים־עשרה, וכתב יד קיימברידג’ בערך משנת 1350 לספירה. כתבי יד בודדים אלה התחברו מאות שנים לאחר עריכת הטקסט המקורי. המשנה נשתמרה אומנם גם בתוך התלמוד הבבלי והתלמוד הירושלמי, אבל גם במקרה של התלמודים מוכרים לנו כתבי יד אחדים בלבד. קיים רק כתב יד אחד המשמר את הנוסח של הבבלי, הוא כתב יד מינכן מאמצע המאה הארבע־עשרה. כמו כן, גם התלמוד הירושלמי נשתמר רק בכתב יד בודד, הוא כתב יד לֶיידֶן מהסוף של המאה השלוש־עשרה. נוסף על כתבי היד האלה של המשנה והתלמוד, נמצאו קטעים קטנים של הטקסט בגניזת קהיר [7] כאשר הקדומים שבהם מהמאה התשיעית לספירה. ההשוואה ליצירות אחרות מלמדת עד כמה מצב ההשתמרות של הטקסט של הברית החדשה הוא מיוחד במינו. עדי נוסח רבים כל כך של הטקסט מאפשרים להגיע לנוסח של הכתבים המקוריים במהימנות גבוהה מאוד.

דוברי השפה העברית התברכו בכמה וכמה תרגומים של הברית החדשה. כל אחד יכול לבחור את התרגום המועדף עליו. בין שזה תרגום בשפה משנאית ומקראית של דליטש ובין שזה תרגום לעברית מודרנית של החברה לכתבי הקודש. במהדורה המבוארת של ספר הבריתות של החברה לכתבי הקודש בישראל, צייַנו את ההבדלים הטקסטואליים העיקריים בין שני התרגומים על ידי הכנסתה של האות סיגמה היוונית במקומות הרלוונטיים בטקסט. בנוסף לכך, הוספנו נספח בסוף הספר המפרט את כל ההבדלים הקיימים.

חשוב שהקוראים יבינו את מקור ההבדלים המעטים הקיימים בין שני התרגומים האלה. אנחנו מקווים שהמאמר הזה יסייע בהבנת הבדלים אלו במיוחד נוכח העובדה שנשמעים יותר ויותר דברי ביקורת לא מבוססים על תרגום כזה או אחר. לצערנו, נראה שלאחרונה מופץ מידע מגמתי ולא מדויק על התרגומים במטרה לשבור את אמון הקוראים במהימנותו של התרגום המודרני. העומדים מאחורי הפרסומים האלה מבקשים לקדם את התרגומים של ׳הטקסט המקובל׳ ולכן ממליצים להשתמש בתרגום דליטש בלבד. המניע שלהם הוא אמונה דוֹגמטית שרק הטקסט המקובל של ארסמוס זכה בהשראה אלוהית וכל שאר הטקסטים מעוותים את דבר אלוהים. אלא שבעשותם כך הם חוטאים לאמת מבחינה היסטורית, ובעיקר חוטאים נגד קהילת אלוהים בהכניסם לתוכה גורם מבלבל ומפלג.

וְאִם מִישֶׁהוּ מִתְכַּוֵּן לְהִתְוַכֵּחַ, לָנוּ אֵין מִנְהָג כָּזֶה, אַף לֹא לִקְהִלּוֹת אֱלֹהִים. (קור״א יא 16)