פרשת וישב: בראשית לז 1 – מ 23

כתבי הקודש מתארים את המשיח בו זמנית כעבד וכמלך. מצד אחד כ‘מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה’ (ישע’ נג 4) ומצד שני כ‘יָר֧וּם וְנִשָּׂ֛א וְגָבַ֖הּ מְאֹֽד’ (ישע’ נב 13) או “וַ֭אֲנִי נָסַ֣כְתִּי מַלְכִּ֑י עַל־צִ֝יּ֗וֹן הַר־קָדְשִֽׁי” (תהל’ ב 6).
תיאורים אלו גרמו לכך שבתקופת הבית השני, דיברה היהדות על ביאתם של שני משיחים: משיח בן דוד ומשיח בן יוסף. אחת הסיבות לראות את המשיח כבן יוסף היא שיש אלמנטים רבים בחיי יוסף המצביעים על המשיח. אך דווקא חייו של יוסף, שכללו סבל וייסורי עבד מצד אחד וכבוד והדר מלכים מצד שני, מלמדים שעל אף התיאורים השונים אודותיו, הרי שאחד הוא המשיח. המשיח הסובל אינו אחר מאשר מלך המשיח. בפרשות הבאות של ספר בראשית נצביע על אירועים משיחיים בחיי יוסף ובחיי משפחתו המקבילים לחייו של ישוע ומצביעים על תוכנית הישועה של אלוהים. רבים מאירועים אלו ואחרים, ניתן למצוא גם בספרו של אלחנן בן-אברהם ׳משיח בן יוסף׳.

סיפור יוסף ואחיו כנבואה משיחית
“וַיֵּ֣שֶׁב יַעֲקֹ֔ב בְּאֶ֖רֶץ מְגוּרֵ֣י אָבִ֑יו בְּאֶ֖רֶץ כְּנָֽעַן” (ברא’ לז 1).
הפרשה פותחת בניסוח המדגיש את העובדה שיעקב יושב ישיבת קבע בארץ המובטחת. נראה כי אלוהים קיים והשלים את הבטחותיו ונסתיימו תלאותיו של יעקב. הציפייה עתה היא לשנים של ברכה ונחת בארץ המובטחת. אך ניסוח זה בא כדי להעצים את משמעות המאורעות העתידים לבוא על בית ישראל. מאורעות מטלטלים, תרתי משמע, אשר בסופו של דבר יביאו להתגשמות הנבואות שנתן אלוהים ליוסף בנוגע למשפחתו ולפיוס והשלום במשפחת ישראל. אפשר לראות כאן רמז נבואי לכך שאלוהים יגשים את
הבטחותיו לעם ישראל, ובראשם הפיוס והחזרה בתשובה, בתקופתנו, לאחר שעם ישראל חזר והתיישב בארץ המובטחת.

בראשית לז 2: “אֵ֣לֶּה׀ תֹּלְד֣וֹת יַעֲקֹ֗ב…”
בדומה לפתיחה בפרשת תולדות (כה 19), המילה ׳תולדות׳, גם כאן, אינה באה לציין אילן יוחסין אלא מאורעות חשובים, הפעם בחיי יעקב. לנוכח העובדה שהפרשה כולה עוסקת במאורעות מרכזיים בחייהם של יוסף ואחיו, הרי שפתיח זה מצביע על כך שהמאורעות הבאים הינם בעלי חשיבות מרכזית בחיי בית ישראל כולו. היכן מסיים הכתוב לפרט את ׳תולדות יעקב׳? את תיאור ׳תולדות יעקב׳ מתחיל הכתוב ב‘יוֹסֵ֞ף בֶּן־שְׁבַֽע־עֶשְׂרֵ֤ה שָׁנָה֙…’ ולכן אפשר לאמר שהכתוב מסיים את תיאור ׳תולדות יעקב׳ לא במותו שלו (מט 33), אלא 14 פרקים מאוחר יותר במותו של יוסף בסוף ספר בראשית: ‘וַיָּ֣מָת יוֹסֵ֔ף בֶּן־מֵאָ֥ה וָעֶ֖שֶׂר שָׁנִ֑ים וַיַּחַנְט֣וּ אֹת֔וֹ וַיִּ֥ישֶׂם בָּאָר֖וֹן בְּמִצְרָֽיִם’.

בראשית לז 4-3: “וְיִשְׂרָאֵ֗ל אָהַ֤ב אֶת־יוֹסֵף֙ מִכָּל־בָּנָ֔יו כִּֽי־בֶן־זְקֻנִ֥ים ה֖וּא ל֑וֹ וְעָ֥שָׂה ל֖וֹ כְּתֹ֥נֶת פַּסִּֽים׃ וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם.”
יוסף הוא בבירור טיפוס מקדים למשיח. נשאל את עצמנו, מדוע קנאו בו אחיו? האם היה זה רק מפני שבהיותו בן זקוניו של יעקב, היה הוא החביב עליו ביותר? אפשר לראות שהכתוב ׳מבין׳ את אהבתו היתרה של יעקב ליוסף בהיותו בן הזקונים. הבעת אהבה יתרה לבן זקונים היא אנושית מאוד ואף טבעית. תמוהה דווקא שנאתם הגדולה של האחים ליוסף. האם כל זה בגלל כתונת פסים? מספר שמואל ב יג אנו למדים שלכתונת הפסים היתה משמעות שהיא מעבר להיותה לבוש יפה ויקר. היה זה לבושם של בני המלוכה: “וְעָלֶ֙יהָ֙ כְּתֹ֣נֶת פַּסִּ֔ים כִּי֩ כֵ֨ן תִּלְבַּ֧שְׁןָ בְנוֹת־הַמֶּ֛לֶךְ הַבְּתוּלֹ֖ת מְעִילִ֑ים…”. אפשר לראות מכאן שלהעדפת יעקב את יוסף ישנה משמעות נבואית. באמצעות כתונת הפסים יעקב נותן ליוסף מעמד גבוה יותר מזה של אחיו. האחים הבינו דבר חשוב איתו עדיין לא יכלו להתמודד, והוא, שישראל אביהם נתן לאחיהם הקטן את מעמד הבכורה, ולכך יש השלכות מאוד מעשיות! מבחינתם זהו מעשה שלא יעשה, זוהי כבר בגידה! חלומות הגדולה של יוסף, שבאים מייד אחר כך, רק מחזקים ומאשרים את הבנתם שהוא ימשול בהם. זרע הקנאה הבשיל במהרה לשנאה חסרת רסן. האחים דחו את בחירתו של אביהם ואת התגלותו של אלוהים עצמו דרך החלומות. כפי שבחר ביצחק על פני ישמעאל וביעקב על פני עשיו, שוב בחר אלוהים דווקא בצעיר מבין האחים כדי להראות בכך את ריבונותו בתוכנית ישועתו.

בראשית לז 4: “וַיִּרְא֣וּ אֶחָ֗יו כִּֽי־אֹת֞וֹ אָהַ֤ב אֲבִיהֶם֙ מִכָּל־אֶחָ֔יו וַֽיִּשְׂנְא֖וּ אֹת֑וֹ וְלֹ֥א יָכְל֖וּ דַּבְּר֥וֹ לְשָׁלֹֽם.” אחיו של יוסף שנאו אותו וקנאו בו (לז 11). שנאה עמוקה זו מזכירה את תהילים קכ 7: “אֲֽנִי־שָׁ֭לוֹם וְכִ֣י אֲדַבֵּ֑ר הֵ֝֗מָּה לַמִּלְחָמָֽה.” שנאה זו נובעת מהמצב הרוחני הירוד של האחים ובסופו של דבר מביאה להרס של המשפחה ולמשפט אלוהים הבא לידי ביטוי ברעב על הארץ (מא 57-56, מב 2-1). דברים דומים נובאו אודות המשיח בישעיה נג. דבר זהה קרה בחייו של ישוע המשיח (שנאת חינם ודחייה) וממשיך לקרות עד היום לרבים מאחיו הפיזיים (תהל’ לה 19, סט 5, יוח’ ה 23, ח 19, יד 7, טו 24-23).

בראשית לז 9: “וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו.” לאחר תגובת האחים לחלומו הראשון, היה הגיוני לצפות שיוסף לא ׳ירוץ לספר׳ את חלומו השני. אך מדובר בהתגלות דבר אלוהים, זוהי נבואה ולכן לא ייתכן שלא תשמע: “כִּ֣י לֹ֧א יַעֲשֶׂ֛ה אֲדֹנָ֥י יְהוִ֖ה דָּבָ֑ר כִּ֚י אִם־גָּלָ֣ה סוֹד֔וֹ אֶל־עֲבָדָ֖יו הַנְּבִיאִֽים׃ אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא.” (עמוס ג 8-7).

פשר חלומותיו של יוסף – בראשית לז 7, 9:
“וְ֠הִנֵּה אֲנַ֜חְנוּ מְאַלְּמִ֤ים אֲלֻמִּים֙ בְּת֣וֹךְ הַשָּׂדֶ֔ה וְהִנֵּ֛ה קָ֥מָה אֲלֻמָּתִ֖י וְגַם־נִצָּ֑בָה וְהִנֵּ֤ה תְסֻבֶּ֙ינָה֙ אֲלֻמֹּ֣תֵיכֶ֔ם וַתִּֽשְׁתַּחֲוֶ֖יןָ לַאֲלֻמָּתִֽי׃ וַיֹּ֤אמְרוּ לוֹ֙ אֶחָ֔יו הֲמָלֹ֤ךְ תִּמְלֹךְ֙ עָלֵ֔ינוּ אִם־מָשׁ֥וֹל תִּמְשֹׁ֖ל בָּ֑נוּ וַיּוֹסִ֤פוּ עוֹד֙ שְׂנֹ֣א אֹת֔וֹ עַל־חֲלֹמֹתָ֖יו וְעַל־דְּבָרָֽיו׃ וַיַּחֲלֹ֥ם עוֹד֙ חֲל֣וֹם אַחֵ֔ר וַיְסַפֵּ֥ר אֹת֖וֹ לְאֶחָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הִנֵּ֨ה חָלַ֤מְתִּֽי חֲלוֹם֙ ע֔וֹד וְהִנֵּ֧ה הַשֶּׁ֣מֶשׁ וְהַיָּרֵ֗חַ וְאַחַ֤ד עָשָׂר֙ כּֽוֹכָבִ֔ים מִֽשְׁתַּחֲוִ֖ים לִֽי.”
חלומותיו של יוסף מצפים לבואו של המשיח. חלומותיו הם התגלות אלוהית ולכן נבואיים. דחיית החלומות אינה אלא דחייה של אלוהים ושל דברו. יתרה מכך, סביר להניח שהאחים ידעו את סיפור בחירתו של יעקב על פני עשיו על אף שהיה הצעיר מבין השניים (אם כי תאום.) הדבר מזכיר את דברי ישוע לפרושים ביוחנן ח 43-42: ״…אִלּוּ אֱלֹהִים הָיָה אֲבִיכֶם, הֱיִיתֶם אוֹהֲבִים אוֹתִי, שֶׁכֵּן אֲנִי מֵאֵת הָאֱלֹהִים יָצָאתִי וּבָאתִי. הֵן לֹא מֵעַצְמִי בָּאתִי; הוּא שְׁלָחַנִי. מַדּוּעַ אֵינְכֶם מְבִינִים אֶת דִּבּוּרִי? מִפְּנֵי שֶׁאֵינְכֶם יְכוֹלִים לִשְׁמֹעַ אֶת דְּבָרִי.”
ולפשר החלומות עצמם: האלומות הן סמל לברכה ושפע. יוסף רואה את בית ישראל כאלומות המשתחוות לו, האלומה הגדולה. החלום מצביע על היחס העתידי והנכון בין בית ישראל למשיח. רק כאשר הוא משתחווה לאלומה הגדולה המסמלת את המשיח, מקור הברכה, יכול עם ישראל לממש את ייעודו ותפקידו להיות לברכה. כאשר בית ישראל יעבוד את המשיח, המיוצג כאן כיוסף, ויקבל את מלכותו, יהיה הוא למקור ברכה לכל העמים.
האחים וההורים הבינו היטב שמדובר במלכות (לז 8, 10) אך קנאתם ושנאתם עיוורו אותם מלראות את הברכה והגדוּלה המובטחת להם עצמם בחלומותיו הנבואיים של יוסף.
בחלום השני האחים הם כוכבים והאב והאם הם השמש והירח. מאורות שמיים אלו מסמלים אור והכוונה. יוסף רואה את בית ישראל כמקור של אור והכוונה, אפילו של חיים, עבור כל העמים. אך גם כאן חייבת להתקיים מערכת היחסים הנכונה בינם לבין מקור האור והברכה ממנו הם עצמם ניזונים ושאותו עליהם לעבוד. זהו כמובן המשיח המיוצג כאן על ידי יוסף. קנאתם ושנאתם של האחים מונעת מהם לראות את הברכה המובטחת להם עצמם בחלום זה.
יחד עם זאת, אלוהים אינו משנה את דעתו ואינו מתחרט על תכניתו והבטחותיו עבור בית ישראל: להיות מקור ברכה, אור והכוונה לשאר העמים – באמצעות המשיח – וחוזר עליהן שוב ושוב.
דוגמא לכך ניתן לראות בישעיה ס 3-1: “ק֥וּמִי א֖וֹרִי כִּ֣י בָ֣א אוֹרֵ֑ךְ וּכְב֥וֹד יְהוָ֖ה עָלַ֥יִךְ זָרָֽח׃ כִּֽי־הִנֵּ֤ה הַחֹ֙שֶׁךְ֙ יְכַסֶּה־אֶ֔רֶץ וַעֲרָפֶ֖ל לְאֻמִּ֑ים וְעָלַ֙יִךְ֙ יִזְרַ֣ח יְהוָ֔ה וּכְבוֹד֖וֹ עָלַ֥יִךְ יֵרָאֶֽה׃ וְהָלְכ֥וּ גוֹיִ֖ם לְאוֹרֵ֑ךְ וּמְלָכִ֖ים לְנֹ֥גַהּ זַרְחֵֽךְ.” דוגמא נוספת נמצאת בישעיה ב 3-2: “וְהָיָ֣ה׀ בְּאַחֲרִ֣ית הַיָּמִ֗ים נָכ֨וֹן יִֽהְיֶ֜ה הַ֤ר בֵּית־יְהוָה֙ בְּרֹ֣אשׁ הֶהָרִ֔ים וְנִשָּׂ֖א מִגְּבָע֑וֹת וְנָהֲר֥וּ אֵלָ֖יו כָּל־הַגּוֹיִֽם׃ וְֽהָלְכ֞וּ עַמִּ֣ים רַבִּ֗ים וְאָמְרוּ֙ לְכ֣וּ׀ וְנַעֲלֶ֣ה אֶל־הַר־יְהוָ֗ה אֶל־בֵּית֙ אֱלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֔ב וְיֹרֵ֙נוּ֙ מִדְּרָכָ֔יו וְנֵלְכָ֖ה בְּאֹרְחֹתָ֑יו כִּ֤י מִצִּיּוֹן֙ תֵּצֵ֣א תוֹרָ֔ה וּדְבַר־יְהוָ֖ה מִירוּשָׁלִָֽם.” פסוק זה מתאר את המשיח בקרב בני ישראל כמקור אור, הכוונה וברכה (תורה, דבר אלוהים הוא הלחם האמיתי), וזאת על רקע הקריאה של אלוהים לעם ישראל ל׳השתחוות לאורו׳ (בפסוק 5): “בֵּ֖ית יַעֲקֹ֑ב לְכ֥וּ וְנֵלְכָ֖ה בְּא֥וֹר יְהוָֽה.”

בראשית לז 16: “וַיֹּ֕אמֶר אֶת־אַחַ֖י אָנֹכִ֣י מְבַקֵּ֑שׁ הַגִּֽידָה־נָּ֣א לִ֔י אֵיפֹ֖ה הֵ֥ם רֹעִֽים.” מילים אלו כמו יצאו מפיו של המשיח. הוא הרועה הטוב המחפש את אחיו התועים.

בראשית לז 18: “וַיִּרְא֥וּ אֹת֖וֹ מֵרָחֹ֑ק וּבְטֶ֙רֶם֙ יִקְרַ֣ב אֲלֵיהֶ֔ם וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ.” בדיוק כמו שישוע המשיח לא קיבל משפט צדק ודינו נחרץ מראש: “מֵעֹ֤צֶר וּמִמִּשְׁפָּט֙ לֻקָּ֔ח וְאֶת־דּוֹר֖וֹ מִ֣י יְשׂוֹחֵ֑חַ כִּ֤י נִגְזַר֙ מֵאֶ֣רֶץ חַיִּ֔ים מִפֶּ֥שַׁע עַמִּ֖י נֶ֥גַע לָֽמוֹ.” ישעיה נג 8 (ראה גם תהל’ כז 12, מתי כו 60, לוקס כג 15).

בראשית לז 20-19: “וַיִּֽתְנַכְּל֥וּ אֹת֖וֹ לַהֲמִיתֽוֹ׃ וַיֹּאמְר֖וּ אִ֣ישׁ אֶל־אָחִ֑יו הִנֵּ֗ה בַּ֛עַל הַחֲלֹמ֥וֹת הַלָּזֶ֖ה בָּֽא׃ וְעַתָּ֣ה׀ לְכ֣וּ וְנַֽהַרְגֵ֗הוּ וְנַשְׁלִכֵ֙הוּ֙ בְּאַחַ֣ד הַבֹּר֔וֹת וְאָמַ֕רְנוּ חַיָּ֥ה רָעָ֖ה אֲכָלָ֑תְהוּ וְנִרְאֶ֕ה מַה־יִּהְי֖וּ חֲלֹמֹתָֽיו.” האחים לעגו ליוסף וזממו נגדו. באותה צורה זממו המנהיגים הדתיים נגד ישוע ולעגו לו לאחר שנעצר (מתי כו ,3 כז 68-67). כמו כן, האחים מזלזלים מאוד ביוסף, ולמעשה גם באביהם, שהרי לבטח ידעו שעליהם דווקא לשמור עליו. כל זה נשכח כאשר השנאה השתלטה על ליבם. כך גם בזו למשיח בצליבתו. הפשיטוהו מבגדיו, סימרוהו לצלב ולעגו לו בעודו צלוב. “כָּל־רֹ֭אַי יַלְעִ֣גוּ לִ֑י יַפְטִ֥ירוּ בְ֝שָׂפָ֗ה יָנִ֥יעוּ רֹֽאשׁ׃ גֹּ֣ל אֶל־יְהוָ֣ה יְפַלְּטֵ֑הוּ יַ֝צִּילֵ֗הוּ כִּ֘י חָ֥פֵֽץ בּֽוֹ.” תהל’ כב 9-8 (ראה ישע’ נג 3, תהל’ מ 16, מרקוס טו 32-31, לוקס כג 37-35).

בראשית לז 23: “וַיַּפְשִׁ֤יטוּ אֶת־יוֹסֵף֙ אֶת־כֻּתָּנְתּ֔וֹ אֶת־כְּתֹ֥נֶת הַפַּסִּ֖ים אֲשֶׁ֥ר עָלָֽיו.” הכתוב מדגיש ביתר שאת את הפשטת יוסף ממעמדו. ליוסף הייתה גלימה מיוחדת, גלימה שהצביעה על המעמד שקיבל מאביו (ראה לעיל) וזו נלקחה ממנו כאשר הוציאו האחים לפועל את תוכניתם להיפטר ממנו. גם לישוע היתה גלימה מיוחדת, כל כך בלתי רגילה ויקרה שכאשר הפשיטו אותו החיילים, הם הפילו עליה גורל כדי לא לקרוע ולהרוס אותה.

בראשית לז 25-24: “וַיִּ֨קָּחֻ֔הוּ וַיַּשְׁלִ֥כוּ אֹת֖וֹ הַבֹּ֑רָה וְהַבּ֣וֹר רֵ֔ק אֵ֥ין בּ֖וֹ מָֽיִם׃ וַיֵּשְׁבוּ֮ לֶֽאֱכָל־לֶחֶם֒ וַיִּשְׂא֤וּ עֵֽינֵיהֶם֙ וַיִּרְא֔וּ וְהִנֵּה֙ אֹרְחַ֣ת יִשְׁמְעֵאלִ֔ים בָּאָ֖ה מִגִּלְעָ֑ד וּגְמַלֵּיהֶ֣ם נֹֽשְׂאִ֗ים נְכֹאת֙ וּצְרִ֣י וָלֹ֔ט הוֹלְכִ֖ים לְהוֹרִ֥יד מִצְרָֽיְמָה.”
השקט והפשטות בה מציג הכתוב את זריקת יוסף לבור מצד אחד ומייד אחר כך את ישיבת האחים לאכול לחם, כאילו דבר לא קרה, זועקים לשמים. כמו קין בזמנו, הם אינם שומעים את קול אחיהם הזועק אליהם מן האדמה. זה עתה דחו וזרקו את הלחם האמיתי, את התגלות דבר אלוהים ביוסף, והמשיכו בחייהם הגשמיים – ׳וישבו לאכול לחם׳ – כאילו דבר לא קרה, חרשים ועיוורים. אך אלוהים הריבון ידע והכין כל פרט ופרט בתוכניתו עבור בית ישראל והעמים. אותה אורחת ישמעאלים יצאה מגלעד בדרכה למצרים בדיוק בזמן הנכון והתקדמה בקצב המדוייק לאורך כל מסעה, כדי להיות על יד הבור בדיוק בזמן המיועד.
גם בהמשך הסיפור אנו רואים שוב ושוב את ריבונותו של אלוהים. אלוהים משגיח על יוסף ומשתמש במאורעות הקשים ובסבל של יוסף כדי לקדם את תוכניתו. כך גם בשליחתו לבית הסוהר, ׳מקום בו אסורי המלך אסורים׳, דרכה יוסף בסופו של דבר עומד לפני פרעה ומושיע את כל הארצות ואת בית ישראל (מא ,54 מה 5). כך גם סבלו של המשיח הוא כלי בידי אלוהים לישועת עם ישראל והעולם כולו.

בראשית לז 30-25: יהודה מציע שהאחים ימכרו את יוסף לגויים תמורת מחירו של עבד (כפי שנעשה, פס’ 36). כאשר הגיע הזמן למסירתו של ישוע, אחד מתלמידיו עם אותו שם, יהודה, מכר אותו. בסופו של דבר, בעוד ישוע נדחה על ידי רוב עמו, רבים מהגויים קיבלו אותו.
בעוד אחיו זוממים כנגדו ופוגעים בו באופן נוראי, יוסף אינו מתעמת או מתגונן. יוסף נשלח על ידי אביו ויצא בחפץ לב לדאוג לשלומם של אחיו (ברא׳ לז 13, 14, 16). הדבר מזכיר את הכתוב בישעיה נג 7 אודות שתיקתו של המשיח כאשר הובל להיות קורבן. כך שתק גם ישוע בפני מאשימיו ושופטיו.

בראשית לז 35-32: כאשר דווח לישראל על מותו של יוסף, הוא האמין בכך עד לרגע בו יוסף מתגלה בפניו, חי, שנים לאחר מכן (מח 28-26). מאז שקם לתחייה, לפני כאלפיים שנה, ועד לימינו אנו, רובו של עם ישראל עדיין מאמינים שישוע המשיח מת ואינם יודעים שהוא חי. אך יבוא היום בו יביטו אל אשר דקרו (זכר׳ יב 10). בכל אותן שנים חיו האחים בצֵל השקר והאשמה. כל יום, במשך שנים רבות, הם ראו את סבלו של אביהם אך המשיכו להקשות את מצפונם ולבבם (לט 35-31).

בראשית לח, פרשת יהודה ותמר: מהו הקשר בין סיפור זה לחיי יוסף או לתולדות יעקב? מה משמעותו במקום הופעתו? האם רוצה הכתוב לגלות לנו את שושלת המשיח דווקא במקום הזה? להראות כיצד משתמש אלוהים אפילו בבן שנולד בדרך שאינה מכובדת בשושלתו של המשיח. האם רוצה הכתוב, אולי, לגלות לנו את מצבה העגום של משפחת ישראל ולהצביע בכך על אופי התקופה בה יופיע המשיח? (ירמיה ל 7).

בראשית לט 5: אלוהים מברך את בית אדונו המצרי של יוסף בגלל יוסף. אכן, המשיח הוא מקור ברכה בכל מקום בו הוא שוכן.

בראשית לט 19-7: יוסף פותה לחטוא, אך עמד בפני הפיתוי. המשיח פותה גם הוא, בתחילת שירותו, אך עמד במבחנים בהצלחה.

בראשית לח 29-28: “וַיְהִ֥י בְלִדְתָּ֖הּ וַיִּתֶּן־יָ֑ד וַתִּקַּ֣ח הַמְיַלֶּ֗דֶת וַתִּקְשֹׁ֨ר עַל־יָד֤וֹ שָׁנִי֙ לֵאמֹ֔ר זֶ֖ה יָצָ֥א רִאשֹׁנָֽה׃ וַיְהִ֣י׀ כְּמֵשִׁ֣יב יָד֗וֹ וְהִנֵּה֙ יָצָ֣א אָחִ֔יו וַתֹּ֕אמֶר מַה־פָּרַ֖צְתָּ עָלֶ֣יךָ פָּ֑רֶץ וַיִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ פָּֽרֶץ.”
״ד״א וירד יהודה וגו’, וירא שם יהודה [בת איש כנעני ויקחה]. כיון שנטלה, אמר הקב״ה המשיח עתיד לעמוד מיהודה, והלך ונטל אשת כנענית, אלא מה אני עושה מביא עלילות, ומשיא לבנו את תמר, ותמר היתה בתו של שם הגדול, אמר הקב״ה ‘תמות כנעני’, שנאמר ‘וירבו הימים וגו’ ותמת בת שוע אשת יהודה’ (ברא’ לח 12), וימותו בניה, שנאמר ‘וימת ער ואונן’ (ברא’ מו 12), כדי שידבק יהודה בתמר, שהיא כהנת בתו של שם בן נח, שנאמר ‘ומלכי צדק מלך וגו” (ברא’ יד 18). ויהי בעת לדתה וגו’ ויהי בלדתה ויתן יד (ברא’ לח 28-27), בקש זרח לצאת תחילה, אמר הקב״ה ‘משיח עומד מפרץ’, ויוצא זרח ראשון, יחזור למעי אמו, ויצא פרץ ראשון, שהמשיח יוצא ממנו, שנאמר ‘ויהי כמשיב ידו וגו” (ברא’ לח 29). פרץ זה משיח, שנאמר ‘עלה הפורץ לפניהם וגו”.” (מיכה ב 13). (אגדת בראשית [בובר, פרק סד])
כאשר הוא מדבר על ה”גואל” ברות ד ,18 מקשר מדרש רות את רעיון ה”זרע” עם המשיח. המדרש מדגיש את פרץ המוכר מאילן היוחסין במתי א 3 ומהמניין בבראשית לח. הביטוי “זרע אחר ממקום אחר” מופיע שוב, כאן בקשר לפרץ. ההערה אודות המשיח המתקן את ההרס שנגרם כתוצאה מהחטא הקדמון בגן עדן מתייחסת בדיוק לפרץ: “ואלה תולדות פרץ (רות ד 18) וטעם גדול יש להם. … מפני שברא הקב״ה את עולמו ולא היה מלאך המות… וכיון שחטא אדם וחוה, חסר הקב״ה כל תולדות שבמקרא. וכיון שעמד פרץ נעשה תולדות שלו מלא, שהמשיח עומד הימנו [ממנו] ובימיו הקב״ה מבליע המות שנאמר (ישע’ כה 8) ‘בלע המות לנצח’.” (שמות רבה ל’ ג’).
כמעט בלתי אפשרי למצוא, במקור יהודי כלשהו, קשר הדוק יותר מזה לדיונו של שאול על המשיח ככובש המוות. אנו קוראים ברומים ה 12: “לְפִיכָךְ, כְּשֵׁם שֶׁעַל-יְדֵי אָדָם אֶחָד בָּא הַחֵטְא לָעוֹלָם, וְעֵקֶב הַחֵטְא בָּא הַמָּוֶת, כָּךְ עָבַר הַמָּוֶת לְכָל בְּנֵי אָדָם מִשּׁוּם שֶׁכֻּלָּם חָטְאוּ.” האיגרת הראשונה אל הקורינתים מוסיפה: “שֶׁכֵּן כְּמוֹ שֶׁבְּאָדָם הַכֹּל מֵתִים, כָּךְ גַּם בַּמָּשִׁיחַ הַכֹּל יָחְיוּ.”
שורשיה המיסתוריים של היסטוריית הישועה מגיעים היישר חזרה אל סיפור נפילתה של האנושות. מסורת אחת, המבוססת על השיטה הפרשנית בשם “נוטאריקון”, אומרת שאותיות שמו של אדם מתייחסות אל אדם, דוד והמשיח. בדרך זו המשיח “יתקן” את נפילתו של אדם. [רס, המשיח בתנ״ך 41]

הפטרה: עמוס ב 6 – ג 8