פרשת שמות: שמות א 1 – ו 1

שמות א 5: “וַֽיְהִ֗י כָּל־נֶ֛פֶשׁ יֹצְאֵ֥י יֶֽרֶךְ־יַעֲקֹ֖ב שִׁבְעִ֣ים נָ֑פֶשׁ וְיוֹסֵ֖ף הָיָ֥ה בְמִצְרָֽיִם.” המספר שבעים בכתובים מייצג את כל אומות העולם (דבר׳ לב 8). יש הרואים כאן קשר ייצוגי בין כל העמים ליעקב כצאצאיו. תולדות בית ישראל נוגעות בכל העמים. (ראה הסבר בפרשת ויגש ברא׳ מו 27).

שמות ב 6: “וַתִּפְתַּח֙ וַתִּרְאֵ֣הוּ אֶת־הַיֶּ֔לֶד וְהִנֵּה־נַ֖עַר בֹּכֶ֑ה.” ‘והנה ילד בוכה,’ לא נאמר אלא נער מלמד שהיה ילד וקולו כנער, ונער גדול הוא שכן הוא אומר ‘והנער שמואל משרת את ה”. והיתה בת פרעה מנשקתו ומחבקתו ומחבבתו ולא היתה מוציאתו מפלטרין (ארמון) של מלך, לפי שהיה יפה מאד והכל מתאוין לראותו; מי שהיה רואהו לא היה מעביר מעליו והיה פרעה מחבקו ומנשקו והוא נוטל כתרו מעל ראשו ומשליכו כמו שעתיד לעשות לו, וכן הקב״ה אומר לחירם, ‘ואוציא אש מתוכך היא אכלת’. ובת פרעה מגדלת מי שעתיד ליפרע מאביה ומארצו, ואף המשיח שעתיד ליפרע מעובדי ע״ז (עבודה זרה) שם עמהם גדל במדינה דכתיב (ישע’ כז 10) ‘שָׁ֣ם יִרְעֶ֥ה עֵ֛גֶל וְשָׁ֥ם יִרְבָּ֖ץ וְכִלָּ֥ה סְעִפֶֽיהָ’.” (שמות רבה פרשה א כד)

שמות ב 8: “וַתֹּֽאמֶר־לָ֥הּ בַּת־פַּרְעֹ֖ה לֵ֑כִי וַתֵּ֙לֶךְ֙ הָֽעַלְמָ֔ה וַתִּקְרָ֖א אֶת־אֵ֥ם הַיָּֽלֶד.” מרים מתוארת כאן כ”עלמה”. הכתובים אינם מציינים את גילה, אבל ברור שהיא לא נשואה, ועדיין גרה בבית. בבראשית כד 14, 43 משווה בין ‘עלמה’ ו’נערה’. דבר זה יכול לעזור לנו להבין שהנבואה בישעיה ז 14 מדברת על בתולה שתלד: “הִנֵּ֣ה הָעַלְמָ֗ה הָרָה֙ וְיֹלֶ֣דֶת בֵּ֔ן וְקָרָ֥את שְׁמ֖וֹ עִמָּ֥נוּ אֵֽל.”

שמות ג 7-2: “וַ֠יֵּרָא מַלְאַ֨ךְ יְהֹוָ֥ה אֵלָ֛יו בְּלַבַּת־אֵ֖שׁ מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֑ה… וַיִּקְרָא֩ אֵלָ֨יו אֱלֹהִ֜ים מִתּ֣וֹךְ הַסְּנֶ֗ה… וַיֹּ֗אמֶר אָנֹכִי֙ אֱלֹהֵ֣י אָבִ֔יךָ אֱלֹהֵ֧י אַבְרָהָ֛ם אֱלֹהֵ֥י יִצְחָ֖ק וֵאלֹהֵ֣י יַעֲקֹ֑ב וַיַּסְתֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ פָּנָ֔יו כִּ֣י יָרֵ֔א מֵהַבִּ֖יט אֶל־הָאֱלֹהִֽים.” המשיח הוא מלאך הברית ומלאך הפנים של אלוהים. הוא חלקו של האלוהים שהאדם יכול לראות מבלי למות. כאשר מלאך ה’ מדבר מהסנה, מדבר אלוהים בגוף ראשון, ״אנוכי״, ומזהה את עצמו כאלוהי אברהם, יצחק ויעקב.
הצורה בה אלוהים גילה את עצמו למשה נראית כסמל להזדהותו עם סבל עמו. האש בסנה מדבר על שחרור עם ישראל ממצרים: “וְאֶתְכֶם֙ לָקַ֣ח יְהוָ֔ה וַיּוֹצִ֥א אֶתְכֶ֛ם מִכּ֥וּר הַבַּרְזֶ֖ל מִמִּצְרָ֑יִם” (דבר’ ד 20; ראה מל”א ח 51; ירמ’ יא 4).

שמות ג 8-7: “וַיֹּ֣אמֶר יְהוָ֔ה רָאֹ֥ה רָאִ֛יתִי אֶת־עֳנִ֥י עַמִּ֖י אֲשֶׁ֣ר בְּמִצְרָ֑יִם וְאֶת־צַעֲקָתָ֤ם שָׁמַ֙עְתִּי֙ מִפְּנֵ֣י נֹֽגְשָׂ֔יו כִּ֥י יָדַ֖עְתִּי אֶת־מַכְאֹבָֽיו׃ וָאֵרֵ֞ד לְהַצִּילֹ֣ו.”
איזו הצהרה דרמטית של אלוהים. הנה הבשורה על קצה המזלג. האם אין זו בדיוק הסיבה לכך שישוע “ירד”? הוא רואה אנשים סובלים בעבדות לחטא. הוא מזדהה איתם, מרגיש את רגשותיהם, רוצה בחוזקה להושיע אותם. נאמר לנו באיגרת אל העברים ב’ שהמשיח בא בדמות עבד כדי לעבור דרך המוות, על צלב רומאי, ולהושיע אותנו, “שֶׁבִּגְלַל אֵימַת הַמָּוֶת הָיוּ נְתוּנִים לְעַבְדוּת כָּל יְמֵי חַיֵּיהֶם” (עבר’ ב 15).
אלוהים באמת מזדהה עם סבל עמו. בישעיה סג 9-8 אנו קוראים, “וַיֹּ֙אמֶר֙ אַךְ־עַמִּ֣י הֵ֔מָּה בָּנִ֖ים לֹ֣א יְשַׁקֵּ֑רוּ וַיְהִ֥י לָהֶ֖ם לְמוֹשִֽׁיעַ׃ בְּֽכָל־צָרָתָ֣ם׀ לֹא צָ֗ר וּמַלְאַ֤ךְ פָּנָיו֙ הֽוֹשִׁיעָ֔ם”.
כאשר אלוהים בא בדמות בשר ודם, כמשיח, ובא להושיע אותנו, היה זה ביטוי להזדהותו עם סבלנו. [אש]

שמות ג 14: “וַיֹּ֤אמֶר אֱלֹהִים֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם.” מיהו יהוה זה אשר גילה עצמו למשה? בהתחלת הפרשה הבאה (שמות ו 3) אלוהים אפילו אומר, “וָאֵרָ֗א אֶל־אַבְרָהָ֛ם אֶל־יִצְחָ֥ק וְאֶֽל־יַעֲקֹ֖ב בְּאֵ֣ל שַׁדָּ֑י וּשְׁמִ֣י יְהוָ֔ה לֹ֥א נוֹדַ֖עְתִּי לָהֶֽם”. אברהם, ככלות הכל, בנה מזבחות ליהוה (ברא’ יב 7, 8), וקרא בשם יהוה (ברא’ יג 4), אז מה שונה כאן? היה שמור למשה לשמוע, את השם הזה ואת ההסבר לו, מהסנה הבוער. השם ׳יהוה׳ מופיע כ-6700 פעם בתנ״ך. המילים ‘היה’, ‘הווה’ ו’יבוא’ נוצרים מאותיות השורש שלו. ההיה, ההווה והיבוא מאוחדים באישיותו הבסיסית של אלוהים. כאשר משה שאל על שם אלוהים התשובה שקיבל הייתה, “אֶֽהְיֶ֖ה אֲשֶׁ֣ר אֶֽהְיֶ֑ה וַיֹּ֗אמֶר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לִבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל אֶֽהְיֶ֖ה שְׁלָחַ֥נִי אֲלֵיכֶֽם”. אלוהים הווה! הוא המפתח לכל עצם המציאות. הוא הקיים בזכות עצמו וללא תלות באף דבר.
בהתגלות אלוהים בסנה הבוער המילה ׳אנוכי׳, שבה אלוהים משתמש לעצמו, ניתנת כאות. לא פלא, אם כן, שהמדרש רואה כאן אזכור של המשיח: ״ד״א האלהים, מהו שאמר לו ‘כי אנכי שלחתיך’, אמרו רבותינו ז״ל, ‘סימן לגאולה הראשונה שבאנכי ירדו ישראל למצרים שנאמר (בראשית מו) ‘אנכי ארד עמך מצרימה ובאנכי אני מעלה אתכם’, וסימן לגאולה האחרונה ש’באנכי הם מתרפאין והן עתידים להגאל”‘. (שמות רבה [וילנא] פרשה ג ד) ובאמת, שם המשיח בישעיה ז 14 הוא עמנו-אל , ‘האל עמנו’, והוא ידבר בשם אלוהים.
חכמי התלמוד רואים גם הם בשם ׳יהוה׳ אזכור של המשיח: ״ג’ נקראו על שמו של הקב״ה, ואלו הן: צדיקים, ומשיח, וירושלים . . . משיח, דכתיב: (ירמ’ כג) וזה שמו אשר יקראו: ה’ צדקנו.״ (בבא בתרא ע״ה ע״ב). המחשבה על המשיח נרמזת כאן מירמיה כג 6 ולג 16, ולפי פסוקים אלה אלוהים יקים שורש צדקה לדוד; “וְזֶה־שְּׁמ֥וֹ אֲֽשֶׁר־יִקְרְא֖וֹ יְהוָ֥ה׀ צִדְקֵֽנוּ”. [רס, 64-63]

שמות ד 20: “וַיִּקַּ֨ח מֹשֶׁ֜ה אֶת־אִשְׁתּ֣וֹ וְאֶת־בָּנָ֗יו וַיַּרְכִּבֵם֙ עַֽל־הַחֲמֹ֔ר וַיָּ֖שָׁב אַ֣רְצָה מִצְרָ֑יִם וַיִּקַּ֥ח מֹשֶׁ֛ה אֶת־מַטֵּ֥ה הָאֱלֹהִ֖ים בְּיָדֽוֹ.” על חמור אחד? אמר רש״י: ״על החמור – חמור המיוחד, הוא החמור שחבש אברהם לעקידת יצחק והוא שעתיד מלך המשיח להגלות עליו, שנאמר (זכר’ ט 9) ‘עני ורוכב על חמו'”. (רש״י על שמות ד 20)
הבינו את נבואת זכריה כנבואה המדברת על המשיח; ושוב רש”י אומר, ״’הנה מלכך יבוא לך’ – אי אפשר לפותרו אלא על מלך המשיח” (רש״י על זכריה ט 9).
הערה נוספת על החמור היא בהקשר מילותיו של יעקב: “וַֽיְהִי־לִי֙ שׁ֣וֹר וַחֲמ֔וֹר” (ברא’ לב 6). המדרש תוהה, מפני שליעקב היו חמורים ושוורים רבים, מדוע הכתוב משתמש בלשון יחיד? ״ור’ נחמיה אמר . . . שור וחמור, [שור] זה יוסף, שנאמר ‘בכור שורו הדר לו וגו” (דברים לג יז). . . וחמור זה מלך המשיח, שנאמר ‘גילי מאד בת ציון הריעי בת ירושלים וגו’ עני ורוכב על החמור’ (זכר’ ט 9)”. (מדרש תנחומא [בובר] פרשת וישלח סימן ה)
החמור, אם כן, מזוהה עם המשיח ואפילו נהיה לאחד משמותיו. בעל חיים זה מייצג את הענווה שתהיה אחד ממאפייניו של המשיח. [צס]

הפטרה: ישעיה כז 6 – כח 13, כט 23-22
(נ”ס: ירמיה א 1 – ב 3; נ”ת: יחזקאל טז 14-1)

על ישעיה כז 10, ראה ציטוט מהמדרש על שמות ב 6.

ישעיה כח 12: “אֲשֶׁ֣ר׀ אָמַ֣ר אֲלֵיהֶ֗ם זֹ֤את הַמְּנוּחָה֙ הָנִ֣יחוּ לֶֽעָיֵ֔ף וְזֹ֖את הַמַּרְגֵּעָ֑ה וְלֹ֥א אָב֖וּא שְׁמֽוֹעַ.” המשיח יציע לעם מנוחה. במתי יא 30-28 אמר ישוע: “בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה. קְחוּ עֲלֵיכֶם אֶת עֻלִּי וְלִמְדוּ מִמֶּנִּי, כִּי עָנָו אֲנִי וּנְמוּךְ רוּחַ; תִּמְצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשׁוֹתֵיכֶם, כִּי עֻלִּי נָעִים וְקַל מַשָּׂאִי.״