פרשת כי תשא: שמות ל 11 – לד 35

שמות ל 16-11: “וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ כִּ֣י תִשָּׂ֞א אֶת־רֹ֥אשׁ בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵל֮ לִפְקֻדֵיהֶם֒ וְנָ֨תְנ֜וּ אִ֣ישׁ כֹּ֧פֶר נַפְשׁ֛וֹ לַיהוָ֖ה בִּפְקֹ֣ד אֹתָ֑ם וְלֹא־יִהְיֶ֥ה בָהֶ֛ם נֶ֖גֶף בִּפְקֹ֥ד אֹתָֽם׃ זֶ֣ה׀ יִתְּנ֗וּ כָּל־הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מַחֲצִ֥ית הַשֶּׁ֖קֶל בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ עֶשְׂרִ֤ים גֵּרָה֙ הַשֶּׁ֔קֶל מַחֲצִ֣ית הַשֶּׁ֔קֶל תְּרוּמָ֖ה לַֽיהוָֽה׃ כֹּ֗ל הָעֹבֵר֙ עַל־הַפְּקֻדִ֔ים מִבֶּ֛ן עֶשְׂרִ֥ים שָׁנָ֖ה וָמָ֑עְלָה יִתֵּ֖ן תְּרוּמַ֥ת יְהוָֽה׃ הֶֽעָשִׁ֣יר לֹֽא־יַרְבֶּ֗ה וְהַדַּל֙ לֹ֣א יַמְעִ֔יט מִֽמַּחֲצִ֖ית הַשָּׁ֑קֶל לָתֵת֙ אֶת־תְּרוּמַ֣ת יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם׃ וְלָקַחְתָּ֞ אֶת־כֶּ֣סֶף הַכִּפֻּרִ֗ים מֵאֵת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְנָתַתָּ֣ אֹת֔וֹ עַל־עֲבֹדַ֖ת אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְהָיָה֩ לִבְנֵ֨י יִשְׂרָאֵ֤ל לְזִכָּרוֹן֙ לִפְנֵ֣י יְהוָ֔ה לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶֽם.” כל אדם חייב כפרה ומחיר הכפרה זהה לכל אדם. מחיר חצי השקל עבור כופר הנפש מצביע על כך שמעשה הכפרה לא הושלם אלא עם המוות המכפר של המשיח בעדנו. זוהי הכפרה השלמה והמלאה.

שמות ל 33-22: “וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ וְאַתָּ֣ה קַח־לְךָ֮ בְּשָׂמִ֣ים רֹאשׁ֒ מָר־דְּרוֹר֙ חֲמֵ֣שׁ מֵא֔וֹת וְקִנְּמָן־בֶּ֥שֶׂם מַחֲצִית֖וֹ חֲמִשִּׁ֣ים וּמָאתָ֑יִם וּקְנֵה־בֹ֖שֶׂם חֲמִשִּׁ֥ים וּמָאתָֽיִם׃ וְקִדָּ֕ה חֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת בְּשֶׁ֣קֶל הַקֹּ֑דֶשׁ וְשֶׁ֥מֶן זַ֖יִת הִֽין׃ וְעָשִׂ֣יתָ אֹת֗וֹ שֶׁ֚מֶן מִשְׁחַת־קֹ֔דֶשׁ רֹ֥קַח מִרְקַ֖חַת מַעֲשֵׂ֣ה רֹקֵ֑חַ שֶׁ֥מֶן מִשְׁחַת־קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶֽה׃ וּמָשַׁחְתָּ֥ ב֖וֹ אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וְאֵ֖ת אֲר֥וֹן הָעֵדֻֽת׃ וְאֶת־הַשֻּׁלְחָן֙ וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֔יו וְאֶת־הַמְּנֹרָ֖ה וְאֶת־כֵּלֶ֑יהָ וְאֵ֖ת מִזְבַּ֥ח הַקְּטֹֽרֶת׃ וְאֶת־מִזְבַּ֥ח הָעֹלָ֖ה וְאֶת־כָּל־כֵּלָ֑יו וְאֶת־הַכִּיֹּ֖ר וְאֶת־כַּנּֽוֹ׃ וְקִדַּשְׁתָּ֣ אֹתָ֔ם וְהָי֖וּ קֹ֣דֶשׁ קָֽדָשִׁ֑ים כָּל־הַנֹּגֵ֥עַ בָּהֶ֖ם יִקְדָּֽשׁ׃ וְאֶת־אַהֲרֹ֥ן וְאֶת־בָּנָ֖יו תִּמְשָׁ֑ח וְקִדַּשְׁתָּ֥ אֹתָ֖ם לְכַהֵ֥ן לִֽי׃ וְאֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל תְּדַבֵּ֣ר לֵאמֹ֑ר שֶׁ֠מֶן מִשְׁחַת־קֹ֨דֶשׁ יִהְיֶ֥ה זֶ֛ה לִ֖י לְדֹרֹתֵיכֶֽם׃ עַל־בְּשַׂ֤ר אָדָם֙ לֹ֣א יִיסָ֔ךְ וּבְמַ֨תְכֻּנְתּ֔וֹ לֹ֥א תַעֲשׂ֖וּ כָּמֹ֑הוּ קֹ֣דֶשׁ ה֔וּא קֹ֖דֶשׁ יִהְיֶ֥ה לָכֶֽם׃ אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו.” כל כלי המשכן נמשחו בשמן משחת הקודש. שמן המשחה מסמל את רוח הקודש. כל המשרת את אלוהים צריך להיות משוח על ידי רוח הקודש כדי לשרת אותו ברוח ובאמת, ככתוב: “אוּלָם תָּבוֹא שָׁעָה, וְעַתָּה הִיא, שֶׁעוֹבְדֵי הָאֵל הָאֲמִתִּיִּים יִשְׁתַּחֲווּ לָאָב בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת, כִּי עוֹבְדֵי אֵל כָּאֵלֶּה מְחַפֵּשׂ לוֹ הָאָב.הָאֱלֹהִים הוּא רוּחַ וְהָעוֹבְדִים אוֹתוֹ צְרִיכִים לְעָבְדוֹ בְּרוּחַ וּבֶאֱמֶת” (יוח’ ד 24-23). רק כאשר אנו מאמינים בפועלו של המשיח בשבילנו, רוח הקודש שוכן בקרבנו. [וק]

שמות ל 33: “אִ֚ישׁ אֲשֶׁ֣ר יִרְקַ֣ח כָּמֹ֔הוּ וַאֲשֶׁ֥ר יִתֵּ֛ן מִמֶּ֖נּוּ עַל־זָ֑ר וְנִכְרַ֖ת מֵעַמָּֽיו.” מדוע איסור כה חמור, עד כדי עונש מוות, לכל מי שיכין או ישתמש בשמן משחת הקודש לכל שימוש אחר שאינו לשימוש המפורט לעיל?
בני ישראל עלו לירושלים, לבית המקדש, בשלוש הרגלים. העלייה וההתקרבות לבית המקדש היו מלווים בהלל לאלוהים. ככל שהתקרבו יכלו להריח באויר הנישא את הריח הנפלא המופץ מבית המקדש. ולכן, הריח המסויים של שמן משחת הקודש הזכיר והעלה מחשבות וזכרונות שקשורים בעבודת בית המקדש, בעבודת אלוהים, בלבד.
כדאי לדעת שקולטני הריח של האדם עשויים מתאי ריח שיכולים לקלוט יותר מ- 10,000 סוגים של ריחות. קולטני הריח שולחים את אותותיהם למוח והמוח מתרגם את הריחות וכך הריחות קשורים לזכרונות החרוטים במוחנו.
אלוהים רצה שהריח הנפלא של שמן משחת הקודש תמיד יזכיר אותו ואת עבודת בית המקדש. אילו היה נעשה כל שימוש אחר באותו שמן, יכול היה להיות מצב שבו הריח הזה היה מעלה זכרונות או מחשבות אחרות ואולי אף זרות ושליליות. זה היה יוצר זיקה שלילית לאותו ריח. ריח זה צריך להיות ריח ניחוח המזכיר לכל הבאים להלל ולעבוד את אלוהים בהתקרבם לבית המקדש.
באותו אופן, כאשר רוח הקודש ממלאת אותנו ואת מחשבותינו, אנו מרוכזים וממוקדים בהלל ובעבודת אלוהים ואנו עדות טובה למשיח. כמי שמשוחים ברוח הקודש, אל לנו לפעול בניגוד לרצון אלוהים. זה כאילו שהיינו משתמשים בשמן המשחה, המיועד לעבודת אלוהים, למטרות זרות. דבר שכזה יצור עדות וזיקה שלילית שתרחיק אנשים מהאמונה במשיח. [וק]

שמות לא 3-2: “רְאֵ֖ה קָרָ֣אתִֽי בְשֵׁ֑ם בְּצַלְאֵ֛ל בֶּן־אוּרִ֥י בֶן־ח֖וּר לְמַטֵּ֥ה יְהוּדָֽה׃ וָאֲמַלֵּ֥א אֹת֖וֹ ר֣וּחַ אֱלֹהִ֑ים בְּחָכְמָ֛ה וּבִתְבוּנָ֥ה וּבְדַ֖עַת וּבְכָל־מְלָאכָֽה.”
בצלאל משבט יהודה היה איש ראוי לעבודת המשכן, ובכך היה טיפוס מקדים לאדון ישוע, אשר בונה את המשכן הרוחני המורכב מאבנים חיות. [אקל] בצלאל משמעו בצל אלוהים. המשכן האמיתי הוא השמימי, ואילו המשכן הגשמי הוא בבחינת ׳צל׳ של השמימי. רוח אלוהים מילאה אותו כך שהוא ידע את דעתו של אלוהים ויכול היה לבנות את הגשמי כצל של השמימי. בצלאל בקרבתו וחוסה בצילו של אלוהים. [וק]

שמות לא 17-12: “וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ וְאַתָּ֞ה דַּבֵּ֨ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ לֵאמֹ֔ר אַ֥ךְ אֶת־שַׁבְּתֹתַ֖י תִּשְׁמֹ֑רוּ כִּי֩ א֨וֹת הִ֜וא בֵּינִ֤י וּבֵֽינֵיכֶם֙ לְדֹרֹ֣תֵיכֶ֔ם לָדַ֕עַת כִּ֛י אֲנִ֥י יְהוָ֖ה מְקַדִּשְׁכֶֽם… בֵּינִ֗י וּבֵין֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל א֥וֹת הִ֖וא לְעֹלָ֑ם…” מעניין לראות שהשבת היא אות לכך שאלוהים מקדש אותנו. אלוהים מקדש אותנו במשיח ולכן השבת היא האות לפועל המשיח עבורנו. בו יש לנו מנוחת שבת ושלום נצחיים. [וק]

שמות לב: פרשת עגל הזהב. סיפור זה מגלה את אהבת משה לישראל. אלוהים מציע להשמיד את עם ישראל ולהקים עם חדש וגדול ממשה. משה מוותר על הכבוד הגדול ומפגיע בעד העם. הוא מוכן למות בעד העם (14-11, 32-31). ניתן לראות הקבלה בין דמותו של משה לדמותו של המשיח. על כך, ראה פרשת שופטים, דברים יח 15.

שמות לג 15: “וַיֹּ֖אמֶר אֵלָ֑יו אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים אַֽל־תַּעֲלֵ֖נוּ מִזֶּֽה.” הביטוי “אִם־אֵ֤ין פָּנֶ֙יךָ֙ הֹלְכִ֔ים” הוא אודות מיטטרון ומלאך הברית. (ראה פרשת משפטים).

הפטרה: מלכים א יח 46-1