פרשת וירא: בראשית יח 1 – כב 24

בראשית יח 2-1: אלוהים מופיע בדמות אדם
רבים ראו בסיפור זה את הופעתו של המשיח – את התגלות אלוהים בדמות אדם. כאשר מסיימים האנשים לאכול את הארוחה שהכין להם אברהם, שניים מהם ממשיכים לסדום (ובפרק יט 1 ו-15 מזוהים שניים אלה כמלאכים אך עדיין נקראים “אנשים” – יט 10, 12, ו-16). כאשר השניים ממשיכים לסדום, מספר הטקסט (יח 22) שאברהם המשיך לדבר עם אלוהים. אם האחד שנשאר כדי לדבר עם אברהם היה אלוהים, כיצד ייתכן שהוא נקרא אדם? דבר זה אינו כל כך מוזר כששמים לב לכך שבהופעתו של המשיח בתנ”ך, הוא לפעמים נקרא אדם. להלן מספר דוגמאות:
בראשית לב 25, 31: “וַיִּוָּתֵ֥ר יַעֲקֹ֖ב לְבַדּ֑וֹ וַיֵּאָבֵ֥ק אִישׁ֙ עִמּ֔וֹ עַ֖ד עֲל֥וֹת הַשָּֽׁחַר… וַיִּקְרָ֧א יַעֲקֹ֛ב שֵׁ֥ם הַמָּק֖וֹם פְּנִיאֵ֑ל כִּֽי־רָאִ֤יתִי אֱלֹהִים֙ פָּנִ֣ים אֶל־פָּנִ֔ים וַתִּנָּצֵ֖ל נַפְשִֽׁי.”
יהושע ה 14-13: “וַיְהִ֗י בִּֽהְי֣וֹת יְהוֹשֻׁעַ֮ בִּירִיחוֹ֒ וַיִּשָּׂ֤א עֵינָיו֙ וַיַּ֔רְא וְהִנֵּה־אִישׁ֙ עֹמֵ֣ד לְנֶגְדּ֔וֹ וְחַרְבּ֥וֹ שְׁלוּפָ֖ה בְּיָד֑וֹ וַיֵּ֨לֶךְ יְהוֹשֻׁ֤עַ אֵלָיו֙ וַיֹּ֣אמֶר ל֔וֹ הֲלָ֥נוּ אַתָּ֖ה אִם־לְצָרֵֽינוּ׃ וַיֹּ֣אמֶר׀ לֹ֗א כִּ֛י אֲנִ֥י שַׂר־צְבָֽא־יְהוָ֖ה עַתָּ֣ה בָ֑אתִי וַיִּפֹּל֩ יְהוֹשֻׁ֨עַ אֶל־פָּנָ֥יו אַ֙רְצָה֙ וַיִּשְׁתָּ֔חוּ.”
לכן, ייתכן שאברהם דיבר עם המשיח. כמו כן, נזכור שישוע עצמו אמר שפגש את אברהם (יוחנן ח 58-56). [רפ]

בראשית יח 3: “וַיֹּאמַ֑ר אֲדֹנָ֗י אִם־נָ֨א מָצָ֤אתִי חֵן֙ בְּעֵינֶ֔יךָ אַל־נָ֥א תַעֲבֹ֖ר מֵעַ֥ל עַבְדֶּֽךָ.” כאשר אברהם פונה אל שלושת מבקריו, האם המילה אֲדֹנָי משמעה “אדונים” או “אלוהים”? הרבנים אומרים שהתבטאות זו של אברהם מכוונת לאלוהים, וזאת בגלל הקמץ מתחת ל-נ. השוו לבראשית יט 2: “וַיֹּ֜אמֶר הִנֶּ֣ה נָּא־אֲדֹנַ֗י ס֣וּרוּ נָ֠א אֶל־בֵּ֨ית עַבְדְּכֶ֤ם” אשר שם אותה המילה מנוקדת בפתח כאשר לוט מדבר לא לאלוהים עצמו אלא לשני
המלאכים. בנוסף, ניתן לראות בבירור מהכתוב שפנייתו של אברהם היא לאחד מהשלושה (לשון יחיד).
כמו כן, לאורך כל התנ”ך, הניקוד אֲדֹנָי בקמץ נעשה רק כאשר המדובר הוא באלוהים. חיזוק ואישור לכך ניתן לראות בעובדה שבמהדורות ישנות יותר של התנ”ך המילה “קודש” מופיעה בשולי הדף ליד פסוק 3 בפרק יח (אֲדֹנָי), ואילו המילה “חול” מופיעה בשולי הדף ליד פסוק 2 בפרק יט (אֲדֹנַי). בנוסף, מהמשך הפסוק (“עיניך… תעבור”), ברור שאברהם מדבר לאחד בלבד ולא לשלושה. [רפ]

בראשית יח 14-13: פלא וחיים ממוות
“וַיֹּ֥אמֶר יְהוָ֖ה אֶל־אַבְרָהָ֑ם לָ֣מָּה זֶּה֩ צָחֲקָ֨ה שָׂרָ֜ה לֵאמֹ֗ר הַאַ֥ף אֻמְנָ֛ם אֵלֵ֖ד וַאֲנִ֥י זָקַֽנְתִּי׃ הֲיִפָּלֵ֥א מֵיְהוָ֖ה דָּבָ֑ר לַמּוֹעֵ֞ד אָשׁ֥וּב אֵלֶ֛יךָ כָּעֵ֥ת חַיָּ֖ה וּלְשָׂרָ֥ה בֵֽן.” שנים רבות חיכה אברהם לבן המיוחל, להתקיימות הבטחתו של אלוהים, וכאשר כבר היה לו בן, ישמעאל, לא היה הוא בן ההבטחה.
ייתכן שהגר ואפילו ישמעאל היו בטוחים שבקרוב יהיו הם אלה שירשו את כל רכושו של אברהם – מה יותר אנושי מכך? הרי אין לו, וכעת גם לא יכול היה להיות לו, בן נוסף… אך: היפלא מאלוהים דבר?
נוטים להבין פסוק זה כמתכוון לכך שאין דבר הקשה מדי לאלוהים. אך לא כך! למילה “יפלא” ישנה משמעות אחרת. פירושה – ואפילו באופן מילולי – שאין פלא אותו אלוהים לא יכול לעשות. אם כן, נשאלת השאלה מהו פלא? מהסיפור שלפנינו אנו רואים שהמילה פלא מתייחסת ליכולת הבלעדית של אלוהים להפוך מוות לחיים! להוציא חיים מתוך המוות. בסיפור שלפנינו, אלוהים מביא\מוציא חיים מתוך הרחם ״המת״ של שרה, שהרי ידעה שאין לה אורח כנשים – ולכן צחקה, כמו שגם אברהם צחק – ומבחינתו ידע מדוע. חיזוק להבנה זו ניתן לראות כאשר המילה ״פלא״ מתייחסת לשיקומו הרוחני של עם ישראל בזכריה ח 6: “כֹּ֤ה אָמַר֙ יְהוָ֣ה צְבָא֔וֹת כִּ֣י יִפָּלֵ֗א בְּעֵינֵי֙ שְׁאֵרִית֙ הָעָ֣ם הַזֶּ֔ה בַּיָּמִ֖ים הָהֵ֑ם (שיקומו של עם ישראל) גַּם־בְּעֵינַי֙ יִפָּלֵ֔א נְאֻ֖ם יְהוָ֥ה צְבָאֽוֹת”.
דוגמא נוספת לתיאור שיקומו של עם ישראל כתחייה ממוות נמצאת בנבואה הידועה על חזון העצמות היבשות בספר יחזקאל פרק לז (… כֹּ֤ה אָמַר֙ אֲדֹנָ֣י יְהוִ֔ה לָעֲצָמ֖וֹת [היבשות] הָאֵ֑לֶּה הִנֵּ֨ה אֲנִ֜י מֵבִ֥יא בָכֶ֛ם ר֖וּחַ וִחְיִיתֶֽם…).
לא במקרה שמו הראשון של המשיח הוא ״פלא״ (ישע’ ט 5). שמו הראשון מייצג את מהותו – להביא חיים! שמו הראשון מייצג את העיקרון והעובדה שהוא לוקח את המוות שלנו ובמקומו נותן לנו חיים. הוא מקור החיים (יוחנן א ,4 יד 6).
בנוסף, המילה פליאה היא שם נרדף לבריאה אשר במהותה היא עדות על תכונה זו של אלוהים. הבריאה היא פליאה במובן של יצירת חיים חדשים שלא היו קיימים קודם לכן. (ראה עוד אודות המשיח כבורא בפרשת בראשית).
מדוע המתין אלוהים עד אשר אברהם ושרה לא יכלו להוליד ילדים בעצמם כדי לקיים אז את הבטחת הזרע לאברהם? לא לשווא!! לאלוהים יש בכך מסר ומטרה. אלוהים רצה שאברהם וכל אדם מאמין, לאורך כל ההיסטוריה האנושית, ידעו בבטחון שאלוהים יתערב באופן פלאי ויקיים את כל הבטחותיו כפי שעשה בהבטחת הזרע לאברהם. גם אם וכאשר, מבחינה אנושית, יראה הכל אבוד ובלתי אפשרי.
אילו לאברהם היה נולד בן בעוד הוא ושרה יכלו להוליד ילדים בעצמם, הרי שתמיד יכול היה לקנן בליבם הספק בנוגע לאותו בן: האם הוא בן ההבטחה האלוהית או שמא הוא בן “רגיל” – ככל בן אחר. כעת יכל אברהם, וכל אדם מאמין בכל דור ודור, לדעת בבטחון שאלוהים יקיים את כל הבטחותיו. אין ספק שבטחון זה חיזק את אמונתו עד כדי כך שהיה מוכן, בגלל אמונתו, להקריב את בנו. הוא ידע שאלוהים יכול להביא ולהקים חיים מהמתים. “מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּעֵת שֶׁנֻּסָּה; הוּא שֶׁקִּבֵּל אֶת הַהַבְטָחוֹת הִקְרִיב אֶת יְחִידוֹ, הוּא שֶׁנֶּאֱמַר לוֹ, ״כִּי בְיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע״, בְּחָשְׁבוֹ בְּלִבּוֹ כִּי הָאֱלֹהִים יָכוֹל לְהָקִים אֲפִלּוּ מֵעִם הַמֵּתִים; מִשָּׁם, בִּבְחִינַת מָשָׁל, אַף קִבֵּל אוֹתוֹ” (עבר’ יא 19-17).
פלא זה הוא לכן מסר מאלוהים שאין אף מכשול, אפילו לא המוות, שיכול לקחת, לשנות או לבטל את הבטחת אלוהים לאברהם שדרכו ודרך צאצאיו אלוהים יברך את כל משפחות האדמה. נבואה והבטחה זו התגשמה חלקית – אף כי באופן משמעותי ביותר – בביאתו הראשונה של המשיח, אך תתגשם במלואה כאשר ישוב המשיח ויקים את מלכותו בקרב עמו.
הבטחת הברכה של אלוהים לאברהם, ודרכו למאמינים מקרב כל העמים, היא קודם כל ברכת ההצדקה על ידי אמונה (ברא׳ טו 6). כאשר אנו מבינים את משמעות ואופן ההצדקה של אלוהים, אנו יודעים שהיא דורשת את יכולתו של המצדיק להקים מן המתים. כלומר, על מישהו אחר לשלם במקומנו את חוב החטא שלנו, את המוות שלנו, ולקום לתחייה כדי שגם אנו המוצדקים על ידו נקבל חיי נצח. אברהם האמין שאלוהים הוא בורא העולם, המחייה מתים והמביא לידי קיום דברים שאינם בנמצא, ולכן רק הוא יכול להצדיק את האדם. זו הסיבה שאמונתו זו של אברהם נחשבה לו לצדקה (ברא׳ טו ,6 ראה גם אגרת אל הרומים ד 25-16]. [וק]

בראשית יט 32, 37: “לְכָ֨ה נַשְׁקֶ֧ה אֶת־אָבִ֛ינוּ יַ֖יִן וְנִשְׁכְּבָ֣ה עִמּ֑וֹ וּנְחַיֶּ֥ה מֵאָבִ֖ינוּ זָֽרַע… וַתֵּ֤לֶד הַבְּכִירָה֙ בֵּ֔ן וַתִּקְרָ֥א שְׁמ֖וֹ מוֹאָ֑ב ה֥וּא אֲבִֽי־מוֹאָ֖ב עַד־הַיּֽוֹם.”
תוצאת יחסים אלו בין לוט ובתו הייתה העם המואבי. רות, הסבתא-רבה של דוד אשר ממנו המשיח, הייתה מואביה, ולכן המסורת היהודית קישרה ׳זרע׳ זה למשיח: ״לכה נשקה את אבינו יין וגו’. ר’ תנחומא משום רבי שמואל, ׳ונחיה מאבינו זרע׳, אותו זרע שהוא בא ממקום אחר. ואי זה? זה מלך משיח׳.״ (בראשית רבה פרשת נא ח).
זרע זה כנראה מופיע שוב בברכות שבועז מקבל מאנשי בית לחם: “וִיהִ֤י בֵֽיתְךָ֙ כְּבֵ֣ית פֶּ֔רֶץ אֲשֶׁר־יָלְדָ֥ה תָמָ֖ר לִֽיהוּדָ֑ה מִן־הַזֶּ֗רַע אֲשֶׁ֨ר יִתֵּ֤ן יְהוָה֙ לְךָ֔ מִן־הַֽנַּעֲרָ֖ה הַזֹּֽאת” (רות ד 12).
ה”זרע” מבת לוט היה קשור לזה של רות, רחל וחווה בגלל ייחודו של הזרע בכל מקרה, הנראה במילה “אחר“. חווה קראה לבנה שת כי ״שָׁת־לִי אֱלֹהִים זֶרַע אַחֵר״ (ברא’ ד 25). רחל קראה לבנה יוסף כי ״יֹסֵף יהוה לִי בֵּן אַחֵר״ (ברא’ ל 24). מפני שמואב ורות היו שונים בצורה כל כך מובהקת, החכמים הוסיפו אותם לרשימת נושאי זרע ‘אחר‘ זה. הם מעירים על הברכה שניתנה לבועז: ״א״ר תנחומא בשם ר’ אבא, ‘ונחיה מאבינו זרע’ (ברא’ יט 32). בן אין כתיב כאן אלא זרע. אותו זרע שהוא בא ממקום אחר. ואי זה זה? זה מלך המשיח’.” (רות רבה [לרנר] פרשה ז). [רפ בהתבסס על בפ ו – צס]

בראשית כב 4-1: היום השלישי
“וַיְהִ֗י אַחַר֙ הַדְּבָרִ֣ים הָאֵ֔לֶּה וְהָ֣אֱלֹהִ֔ים נִסָּ֖ה אֶת־אַבְרָהָ֑ם וַיֹּ֣אמֶר אֵלָ֔יו אַבְרָהָ֖ם וַיֹּ֥אמֶר הִנֵּֽנִי׃ וַיֹּ֡אמֶר קַח־נָ֠א אֶת־בִּנְךָ֙ אֶת־יְחִֽידְךָ֤ אֲשֶׁר־אָהַ֙בְתָּ֙ אֶת־יִצְחָ֔ק וְלֶךְ־לְךָ֔ אֶל־אֶ֖רֶץ הַמֹּרִיָּ֑ה וְהַעֲלֵ֤הוּ שָׁם֙ לְעֹלָ֔ה עַ֚ל אַחַ֣ד הֶֽהָרִ֔ים אֲשֶׁ֖ר אֹמַ֥ר אֵלֶֽיךָ׃ וַיַּשְׁכֵּ֨ם אַבְרָהָ֜ם בַּבֹּ֗קֶר וַֽיַּחֲבֹשׁ֙ אֶת־חֲמֹר֔וֹ וַיִּקַּ֞ח אֶת־שְׁנֵ֤י נְעָרָיו֙ אִתּ֔וֹ וְאֵ֖ת יִצְחָ֣ק בְּנ֑וֹ וַיְבַקַּע֙ עֲצֵ֣י עֹלָ֔ה וַיָּ֣קָם וַיֵּ֔לֶךְ אֶל־הַמָּק֖וֹם אֲשֶׁר־אָֽמַר־ל֥וֹ הָאֱלֹהִֽים׃ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק.”
ובראשונה לקורינתים טו 4-1 אנו קוראים: “אַחַי, אֲנִי מַזְכִּיר לָכֶם אֶת הַבְּשׂוֹרָה שֶׁהִשְׁמַעְתִּי לָכֶם, בְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר גַּם קִבַּלְתֶּם אוֹתָהּ וְגַם עוֹמְדִים אַתֶּם בָּהּ; בְּאֶמְצָעוּתָהּ אַתֶּם גַּם נוֹשָׁעִים, אִם מַחֲזִיקִים אַתֶּם בַּדָּבָר שֶׁבִּשַּׂרְתִּי לָכֶם – שֶׁאִם לֹא כֵן, לַשָּׁוְא הָיְתָה אֱמוּנַתְכֶם. מָסַרְתִּי לָכֶם בָּרֹאשׁ וּבָרִאשׁוֹנָה מַה שֶּׁגַּם קִבַּלְתִּי, שֶׁהַמָּשִׁיחַ מֵת בְּעַד חֲטָאֵינוּ, לְפִי הַכְּתוּבִים; נִקְבַּר וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים.”
ישוע קם מן המתים ביום השלישי. איזו אמת מופלאה! זהו אישור עצום להתגשמותה המושלמת של תוכנית הגאולה של אלוהים!
במשך זמן רב ניסיתי להבין את הכרזתו של שאול השליח: “וְקָם לִתְחִיָּה בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי, לְפִי הַכְּתוּבִים.״ כשאני רואה אמירה כמו ״לפי הכתובים״, אני רוצה לדעת היכן זה כתוב. אך כשהתחלתי לחפש מקום בו כתוב שהמשיח יקום לתחייה ביום השלישי, לא מצאתי אף אמירה ישירה בנושא. אכן, אנו מוצאים השוואה בין ישוע לבין יונה הנביא שהיה במעי הדג במשך שלושה ימים (מתי יב 40), אך קשה לומר שזוהי אמירה ישירה על המשיח, ואלמלא ישוע הזכיר אותה, לא היינו חושבים שזוהי נבואה על תחייתו.
הקטע התנ”כי הקרוב ביותר, לדעתי, נמצא בבראשית כב, בסיפור עקדת יצחק. אלוהים התערב ברגע האחרון ואברהם הקריב אַיִל במקום בנו. ולמרות זאת, באיגרת אל העברים יא 17 כתוב ש״מִתּוֹךְ אֱמוּנָה הִקְרִיב אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּעֵת שֶׁנֻּסָּה”. אמנם אברהם לא הרג את בנו מבחינה גופנית, אבל בלבו – ובעיני אלוהים – הוא בעצם הקריב את בנו. מתי עשה זאת?
אברהם הקריב את בנו לאלוהים ברגע בו החליט בליבו לציית למצוות אלוהים. כנראה כבר במהלך השעות הראשונות לאחר שאלוהים קרא לו ודיבר אליו. הוא חשב על ההחלטה ההיא במשך אותו לילה ובבוקר השכים קום כדי לציית לאלוהים.
אותו קטע באיגרת אל העברים (יא 19-17) מספר שאברהם קיבל את יצחק בחזרה מן המתים, ולכן, מבחינתו של אברהם, יצחק אכן מת. אך מתי קיבל אברהם את יצחק בחזרה מן המתים?
אברהם יצא לדרך עם יצחק לארץ המוריה כשבנו לצדו, אך בלבו כבר מסר אותו לאלוהים. בבראשית כב 4 כתוב: “בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֧ם אֶת־עֵינָ֛יו וַיַּ֥רְא אֶת־הַמָּק֖וֹם מֵרָחֹֽק.” שאר הסיפור – עקדת יצחק למזבח, תפיסת האיל והקרבתו – התרחש באותו היום, ביום השלישי. אברהם קיבל את בנו מן המתים ביום השלישי. באותו אופן, כשאלוהים שלח את בנו יחידו למות, הוא קיבל אותו מן המתים ביום השלישי. [רפ]

בראשית כב :13 ממלא מקום, מחליף
“וַיִּשָּׂ֨א אַבְרָהָ֜ם אֶת־עֵינָ֗יו וַיַּרְא֙ וְהִנֵּה־אַ֔יִל אַחַ֕ר נֶאֱחַ֥ז בַּסְּבַ֖ךְ בְּקַרְנָ֑יו וַיֵּ֤לֶךְ אַבְרָהָם֙ וַיִּקַּ֣ח אֶת־הָאַ֔יִל וַיַּעֲלֵ֥הוּ לְעֹלָ֖ה תַּ֥חַת בְּנֽוֹ.” כאן אנו מוצאים את העקרון המקראי הבסיסי של ממלא מקום, של הקורבן החלופי. אלוהים
סיפק ממלא מקום, קורבן חלופי. מה שנעשה לממלא המקום נחשב כאילו ונעשה לזה שהיה צריך למות. זהו עיקרון חשוב ומרכזי לאורך כל שיטת ההקרבה בכתבי הקודש, והוא היסוד והבסיס לכפרה הסופית על יד קורבן ודם המשיח, שהיה ממלא המקום הטוב והמושלם, אשר סופק על ידי אלוהים לכל אשר יקבלוהו באמונה.
רש״י: ״תחת בנו: מאחר שכתוב ‘ויעלהו לעולה’, לא חסר המקרא כלום. מהו ‘תחת בנו’? על כל עבודה שעשה ממנו היה מתפלל ואומר ‘יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני’, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו הוא מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן.״ [רפ]

בראשית כב 16: “לֹ֥א חָשַׂ֖כְתָּ אֶת־בִּנְךָ֥ אֶת־יְחִידֶֽךָ.” שאול חוזר על ביטוי זה במדויק באיגרת אל הרומים ח 32: “הוּא אֲשֶׁר לֹא חָשַׂךְ אֶת בְּנוֹ שֶׁלּוֹ, אֶלָּא מָסַר אוֹתוֹ בְּעַד כֻּלָּנוּ.” מכאן אנו רואים שסיפורו של אברהם ועקידת יצחק הוא מראה מקדים לקורבן הסופי, כאשר אלוהים ייתן את בנו יחידו עבור חטאינו.
“הַתּוֹרָה, אֲשֶׁר צֵל הַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת בָּהּ וְלֹא עֶצֶם צֶלֶם הַדְּבָרִים, אַף פַּעַם אֵינָהּ יְכוֹלָה לְהָבִיא לִידֵי שְׁלֵמוּת עַל–יְדֵי אוֹתָם הַקָּרְבָּנוֹת אֶת הַבָּאִים לְהַקְרִיבָם בְּהַתְמָדָה שָׁנָה בְּשָׁנָה. אִלּוּ יָכְלָה לַעֲשׂוֹת כֵּן, הָיְתָה מֻפְסֶקֶת הַקְרָבָתָם; כִּי לְאַחַר שֶׁהַמְשָׁרְתִים בַּקֹּדֶשׁ הָיוּ נִטְהָרִים פַּעַם אַחַת, לֹא הָיְתָה בָּהֶם עוֹד הַכָּרַת חֵטְא. אֲבָל יֵשׁ בַּקָּרְבָּנוֹת הַלָּלוּ זִכְרוֹן חֲטָאִים מִדֵּי שָׁנָה בְּשָׁנָה, שֶׁכֵּן דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים אֵינוֹ יָכוֹל לְהָסִיר חֲטָאִים. לָכֵן בְּהִכָּנְסוֹ אֶל הָעוֹלָם הוּא אוֹמֵר׃ ״זֶבַח וּמִנְחָה לֹא–חָפַצְתָּ, גּוּף כּוֹנַנְתָּ לִי; עוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא שָׁאָלְתָּ. אָז אָמַרְתִּי׃ הִנֵּה-בָאתִי – בִּמְגִלַּת-סֵפֶר כָּתוּב עָלַי – לַעֲשׂוֹת-רְצוֹנְךָ, אֱלֹהַי.״ בְּאָמְרוֹ לְעֵיל, ״זֶבַח וּמִנְחָה וְעוֹלָה וַחֲטָאָה לֹא חָפַצְתָּ אַף לֹא שָׁאָלְתָּ״, אֲשֶׁר מַקְרִיבִים אוֹתָם עַל–פִּי הַתּוֹרָה, וּבְאָמְרוֹ אַחֲרֵי כֵן, ״הִנֵּה בָאתִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹנְךָ״, מֵסִיר הוּא אֶת הָרִאשׁוֹנָה כְּדֵי לְהָקִים אֶת הַשְּׁנִיָּה. וּבְאוֹתוֹ הָרָצוֹן מְקֻדָּשִׁים אֲנַחְנוּ עַל–יְדֵי הַקְרָבַת גּוּפוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ פַּעַם אַחַת וּלְתָמִיד.” (עבר’ י 10-1)
רבים הדוחים את קורבנו של המשיח מבססים זאת בטיעון שנשמע מאוד אנושי: “לא ייתכן שאלוהים יסכים לקורבן אדם.” אכן, כדי שאנו לא נאבד, אלוהים נתן את עצמו בעדנו. ככתוב: “כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ… וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח” (ישע’ נג 6, 10). על גאולה וישועה זו מברך דוד את אלוהים במזמור קג. [וק]

בראשית כב 18: “וְהִתְבָּרֲכ֣וּ בְזַרְעֲךָ֔ כֹּ֖ל גּוֹיֵ֣י הָאָ֑רֶץ עֵ֕קֶב אֲשֶׁ֥ר שָׁמַ֖עְתָּ בְּקֹלִֽי.”
בראשית כב עוסק, כמו פסוקים רבים אחרים, בברית שכרת אלוהים עם אברהם. זוהי אחת משמונה הבריתות שבכתבי הקודש. המילה ״זרע״ בתנ״ך מופיעה תמיד בלשון יחיד, אולם היא בעלת שני שימושים שונים. אפשר להשתמש בה כיחיד מוחלט, כלומר, במשמעות של פרט / אדם אחד, או כיחיד קולקטיבי, במשמעות של קבוצה אחת. בהקשר של ברית אברהם, כשהמילה ״זרע״ משמשת במובן הקולקטיבי שלה, הוראתה תמיד עם ישראל (לדוגמא: “כִּֽי־בָרֵ֣ךְ אֲבָרֶכְךָ֗ וְהַרְבָּ֨ה אַרְבֶּ֤ה אֶֽת־זַרְעֲךָ֙ כְּכוֹכְבֵ֣י הַשָּׁמַ֔יִם וְכַח֕וֹל אֲשֶׁ֖ר עַל־שְׂפַ֣ת הַיָּ֑ם וְיִרַ֣שׁ זַרְעֲךָ֔ אֵ֖ת שַׁ֥עַר אֹיְבָֽיו” – ברא’ כב 17). כשהמילה מופיעה במשמעות יחיד מוחלט היא מתייחסת לאדם אחד בלבד – למשיח.
שאול השליח מדגיש עובדה זו בברית החדשה: “וְהִנֵּה הַהַבְטָחוֹת נֶאֶמְרוּ לְאַבְרָהָם, וּלְזַרְעוֹ. לֹא נֶאֱמַר ״לִזְרָעֶיךָ״, כְּמוֹ עַל רַבִּים, אֶלָּא ״לְזַרְעֲךָ״, כְּמוֹ עַל יָחִיד, וְהוּא הַמָּשִׁיחַ” (גלט’ ג 16). שאול, המצטט כאן מבראשית כב ,18 מדגיש את משמעות המילה ״זרע״ במובן יחיד מוחלט ומייחס אותה לישוע.
בבראשית ג 15 אנו למדים שהמשיח יהיה זרע האישה – הוא יהיה אדם, בן אנוש. מאוחר יותר, במסגרת הברית עם אברהם, ההגדרה מתכנסת וקובעת שהמשיח יהיה צאצא לענף מסוים באנושות: מזרע אברהם.
נקודה נוספת בנבואה זו היא שכל גויי הארץ – עמי העולם – יתברכו באמצעות זרע אברהם. רעיון זה לא מוסבר כאן אך הוא זוכה לפיתוח בנבואות מאוחרות יותר (ישעיה מב 6-1 ומט 6-5).
בסך הכל קיימים בתנ״ך שישה קטעים שונים שעוסקים בברית עם אברהם: בראשית יב 3-1, 7; יג 17-14; טו 21-1; יז 21-1; כב 18-15. עיון מעמיק בקטעים אלה מעלה שברית זו כוללת ארבעה עשר סעיפים מוגדרים. אם נצמצם את הברית הזו ליסודותיה הבסיסיים ביותר ניתן יהיה לומר שהיא כוללת שלושה היבטים עיקריים: הארץ, הזרע והברכה. ההיבט הקשור לארץ זוכה לפיתוח נוסף בתנ״ך בברית הנוגעת לארץ ישראל (דברים ל-כט). ההיבט הקשור לזרע מתפתח ביתר הרחבה במסגרת ברית דוד. [אפ, 26-25]

הפטרה: מל”ב ד 37-1