פרשת השבוע

 

 

פרשת במדבר: במדבר א 1 – ד 20

במדבר ג’, כוהנים ולוויים: אנו רואים במספר מקומות שהמשיח הוא כוהן, אפילו הכוהן הגדול של אלוהים. זכר’ ו 13-12: “וְאָמַרְתָּ֤ אֵלָיו֙ לֵאמֹ֔ר כֹּ֥ה אָמַ֛ר יְהוָ֥ה צְבָא֖וֹת לֵאמֹ֑ר הִנֵּה־אִ֞ישׁ צֶ֤מַח שְׁמוֹ֙ וּמִתַּחְתָּ֣יו יִצְמָ֔ח וּבָנָ֖ה אֶת־הֵיכַ֥ל יְהוָֽה׃ וְ֠הוּא יִבְנֶ֞ה אֶת־הֵיכַ֤ל יְהוָה֙ וְהֽוּא־יִשָּׂ֣א ה֔וֹד וְיָשַׁ֥ב וּמָשַׁ֖ל עַל־כִּסְא֑וֹ וְהָיָ֤ה כֹהֵן֙ עַל־כִּסְא֔וֹ וַעֲצַ֣ת שָׁל֔וֹם תִּהְיֶ֖ה בֵּ֥ין שְׁנֵיהֶֽם.” מסר דומה נמצא גם במזמור המשיחי קי 4: “נִשְׁבַּ֤ע יְהוָ֨ה׀ וְלֹ֥א יִנָּחֵ֗ם אַתָּֽה־כֹהֵ֥ן לְעוֹלָ֑ם עַל־דִּ֝בְרָתִ֗י מַלְכִּי־צֶֽדֶק.” שבע פעמים מוזכר בבמדבר ד שהכוהנים יתחילו את שירותם בגיל שלושים. זהו התפקיד היחיד שיש לו הגבלת גיל כזו. ואכן, ישוע המשיח התחיל את שירותו כשהיה בגיל שלושים (לוקס ג 23).

במדבר ג 51-44: “וַיְדַבֵּ֥ר יְהוָ֖ה אֶל־מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר׃ קַ֣ח אֶת־הַלְוִיִּ֗ם תַּ֤חַת כָּל־בְּכוֹר֙ בִּבְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־בֶּהֱמַ֥ת הַלְוִיִּ֖ם תַּ֣חַת בְּהֶמְתָּ֑ם וְהָיוּ־לִ֥י הַלְוִיִּ֖ם אֲנִ֥י יְהוָֽה׃ וְאֵת֙ פְּדוּיֵ֣י הַשְּׁלֹשָׁ֔ה וְהַשִּׁבְעִ֖ים וְהַמָּאתָ֑יִם הָעֹֽדְפִים֙ עַל־הַלְוִיִּ֔ם מִבְּכ֖וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ וְלָקַחְתָּ֗ חֲמֵ֧שֶׁת חֲמֵ֛שֶׁת שְׁקָלִ֖ים לַגֻּלְגֹּ֑לֶת בְּשֶׁ֤קֶל הַקֹּ֙דֶשׁ֙ תִּקָּ֔ח עֶשְׂרִ֥ים גֵּרָ֖ה הַשָּֽׁקֶל׃ וְנָתַתָּ֣ה הַכֶּ֔סֶף לְאַהֲרֹ֖ן וּלְבָנָ֑יו פְּדוּיֵ֕י הָעֹדְפִ֖ים בָּהֶֽם׃ וַיִּקַּ֣ח מֹשֶׁ֔ה אֵ֖ת כֶּ֣סֶף הַפִּדְי֑וֹם מֵאֵת֙ הָעֹ֣דְפִ֔ים עַ֖ל פְּדוּיֵ֥י הַלְוִיִּֽם׃ מֵאֵ֗ת בְּכ֛וֹר בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵ֖ל לָקַ֣ח אֶת־הַכָּ֑סֶף חֲמִשָּׁ֨ה וְשִׁשִּׁ֜ים וּשְׁלֹ֥שׁ מֵא֛וֹת וָאֶ֖לֶף בְּשֶׁ֥קֶל הַקֹּֽדֶשׁ׃ וַיִּתֵּ֨ן מֹשֶׁ֜ה אֶת־כֶּ֧סֶף הַפְּדֻיִ֛ם לְאַהֲרֹ֥ן וּלְבָנָ֖יו עַל־פִּ֣י יְהוָ֑ה כַּאֲשֶׁ֛ר צִוָּ֥ה יְהוָ֖ה אֶת־מֹשֶֽׁה.”
הלוויים ייצגו והחליפו את כל הבכורים בבני ישראל. כל בכור הוא נציג משפחתו ועל ידי כך, הלויים למעשה נלקחו כדי לייצג את הפדות (פדיון) של כל בני ישראל. בעד הנותרים בבני ישראל (שמעבר לכמות הלויים) שילמו בכסף. הברית החדשה מצהירה שכל המאמינים במשיח הם כוהנים לאלוהים (פטר”א ב ;9 ,5 התג’ א 6-5). בנוסף לכך, כולנו “נקנינו במחיר” (קור”א ו 20). רמז נוסף להיותנו, אנו המאמינים בישוע המשיח, ממלכת כוהנים לאלוהים.

הפטרה: הושע ב 22-1

בין מצרים ובין ארץ כנען משתרע מדבר רחב־ידיים, ועל עם ישראל היה לעבור מדבר זה על מנת להגיע לארץ ההבטחה. מדבר זה שימש בית־חינוך לעם הנבחר.
לשלושת בני לוי המוזכרים בפרשה, מררי, גרשון וקהת, ולמשפחותיהם, הופקד שרות המשכן, ולכל אחת ממחלקות הלויים נמסרו הוראות ברורות בנוגע לעבודתם בהעברת המשכן… “כָּל־פְּקוּדֵ֤י הַֽמַּחֲנֹת֙ לְצִבְאֹתָ֔ם שֵׁשׁ־מֵא֥וֹת אֶ֙לֶף֙ וּשְׁלֹ֣שֶׁת אֲלָפִ֔ים וַחֲמֵ֥שׁ מֵא֖וֹת וַחֲמִשִּֽׁים.”
האלוהים שכן בתוך עמו, דיבר איתו והדריך אותו. נוכחותו, דברו ומצוותיו היו ממשיים ביותר. אלוהים ייחד לעצמו את עמו במדבר, הבדיל אותו ובודד אותו על מנת ללמד, לחנך ולקדש אותו לעצמו ודרך מערכת היחסים בינו לבין עם ישראל, ללמד את כל האנושות אודות עצמו ותכניתו: ״קדושים תהיו, כי קדוש אני, ה’ אלוהיכם״. כאן גילה אלוהים את קדושתו ואהבתו לעמו, וכאן נחשפה בכל מערומיה חולשת האדם. נכתבה כאן היסטוריה, אשר במרוצת הזמן נעשתה למפורסמת ביותר בעולם כולו, ואשר לאורה
התחנכו דורות רבים של גויי העולם.
לאחר שאלוהים נתן לישראל את תורתו, הוריש לו נחלה והשפיע עליו ברכות למכביר, אפשר היה לצפות שהכל ילך במישרים ושמצב אידיאלי זה, של עם החוסה בצל ה’ ומגשים את מצוותיו בחייו היומיומיים, יימשך, ושישראל תשמש מופת ודוגמא ליתר עמי העולם. אולם לא כך היה הדבר.
בהושע ב’ עם ישראל נמשל לאשה שבגדה בבעלה ויצאה לתרבות רעה. אלוהים ממחיש את דברו לישראל על־ידי חיי המשפחה של הנביא עצמו, אשר אשתו בוגדת בו והולכת אחרי מאהבים רבים. הנביא מוסיף לאהוב אותה ועושה מאמצים להחזיר אותה למוטב. כך גם אלוהים. אהבתו לישראל שרירה וקיימת: כך מתבטא אלוהים בפי הנביא ביחס לעמו ישראל: “לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ׃ וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ וִּכְי֖וֹם עֲלֹתָ֥הּ מֵאֶֽרֶץ־מִצְרָֽיִם.”
מתי אלוהים עשה זאת? מתי הוא הוציא את ישראל שוב למדבר? ברור שלא מדובר כאן במדבר פיזי או גיאוגרפי; הסגנון כאן ציורי ועושה שימוש במונח ׳מדבר׳ בהשאלה, באופן מטפורי. אם הכוונה כאן היא כביכול לגלות אשור ובבל, הרי ברור שישראל הוגלה לבבל בגלל עבודת האלילים שהשתרשה בעם. ידוע גם כי למרות שאחרי גלות זו פסקה עבודה זרה לחלוטין בישראל, בכל זאת לא הגיע העם לעצמאות מלאה, וגם לא ירש את הברכות שאלוהים מבטיח לו כאן. הפרסים, היוונים, הסורים, הרומאים שלטו בהם,
ולבסוף ״מדבר״ הגלות בת האלפיים.
וביחד עם זאת, אם נתייחס ברצינות לדברי הנביא, כפי שחייבים אנו לכל דברי הנבואה המקראית, הרי המשתמע מדבריו הוא:
.1 ה’ הנו הגורם העיקרי בהיסטוריה של עם ישראל: “לָכֵ֗ן הִנֵּ֤ה אָֽנֹכִי֙ מְפַתֶּ֔יהָ וְהֹֽלַכְתִּ֖יהָ הַמִּדְבָּ֑ר…”
2. יש לאלוהים מטרה ותכלית במעשה זה:וְדִבַּרְתִּ֖י עַל־לִבָּֽהּ… וְעָ֤נְתָה שָּׁ֙מָּה֙ כִּימֵ֣י נְעוּרֶ֔יהָ…”
3. בבוא הזמן יוציא אותם אלוהים ממדבר זה: “וְנָתַ֨תִּי לָ֤הּ אֶת־כְּרָמֶ֙יהָ֙ מִשָּׁ֔ם וְאֶת־עֵ֥מֶק עָכ֖וֹר לְפֶ֣תַח תִּקְוָ֑ה”
יש טעם ותכלית להיסטוריה הישראלית, אשר אינה תוצאה של מקרה עיוור, או גורל מסתורי מר.

הנתק: נבואה זו מתייחסת לזמננו אנו. התקופה בה אנו חיים הנה מוקד להתגשמותן של נבואות רבות בתנ״ך. אלפי יהודים עדיין שבים לארץ המובטחת מדי שנה מאירופה, צפון אמריקה, מדינות ברית המועצות לשעבר ועוד. בזמן ששורות אלו נכתבות (22 ביולי 2016), נוחת בארץ מטוס נוסעים המביא עימו מעל 200 עולים חדשים מצרפת. השיקום הפיסי והלאומי של עם ישראל בארץ ישראל מתרחש אל מול עינינו, אך הוא רק תחילתו של התכלית עצמה והיא השיקום הרוחני של עם ישראל וייסודה של מלכות המשיח בקרב עמו. וכפי שלא ניתן לעצור תהליך הלידה ועל התינוק להיוולד, כך גם לא ניתן לעצור את לידתו הרוחנית של עם ישראל ותקומתה של מלכות המשיח. הבדידות ההולכת וגדלה של עם ישראל במדבר העמים, שאף תלך ותגבר, לא תוכל לעצרה אלא רק לקדמה. התנגדות זו אינה אלא ביטוי גשמי של התנגדות השטן עצמו, במלחמתו הרוחנית, כנגד פעולת אלוהים ותכניתו. ואם נרצה, בכנות ובפתיחות, לדעת מתי, איפה וכיצד ייגמר פרק ארוך ומכאיב זה בתולדותינו, עלינו לשאול את עצמנו: מתי וכיצד בעצם בגדנו באלוהים וניתקנו את יחסינו אתו?
כאן, כמו במקרים רבים אחרים, עוזר לנו ספר הברית החדשה: ״לוּ יָדַעַתְּ הַיּוֹם גַּם אַתְּ אֶת אֲשֶׁר אֱלֵי שָׁלוֹם! אֶלָּא שֶׁעַתָּה נִסְתָּר הוּא מֵעֵינַיִךְ. הִנֵּה יָמִים בָּאִים עָלַיִךְ וְאוֹיְבַיִךְ יָקִימוּ סוֹלְלָה סְבִיבַיִךְ, וְיַקִּיפוּךְ וְיָצוּרוּ עָלַיִךְ מִכָּל עֵבֶר. וִימַגְּרוּ אוֹתָךְ וְאֶת בָּנַיִךְ אֲשֶׁר בְּקִרְבֵּךְ, וְלֹא יַשְׁאִירוּ בָּךְ אֶבֶן עַל אֶבֶן עֵקֶב אֲשֶׁר לֹא יָדַעַתְּ אֶת מוֹעֵד פְּקֻדָּתֵךְ” (לוקס יט 44-42).
אלוהים פקד את עמו באישיותו של ישוע המשיח, שליחו האחרון, וישראל לא הבין זאת ויצא לגלות מרה בת אלפיים שנה. בדחיית ישוע נפרדנו מאלוהים כעם, ובקבלת ישוע המשיח נתקבל וניפגש שוב עם האלוהים, נשלים אתו ונוושע. הושע הנביא מאשר דבר זה: “אַחַ֗ר יָשֻׁ֙בוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וּבִקְשׁוּ֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֵיהֶ֔ם וְאֵ֖ת דָּוִ֣ד מַלְכָּ֑ם וּפָחֲד֧וּ אֶל־יְהוָ֛ה וְאֶל־טוּב֖וֹ בְּאַחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים” (הושע ג 5). דוד מלכם הוא מלך המשיח. בה’ ובמשיחו יוושע ישראל. [שא, 121-118, וק]