פרשת השבוע

 

 

 

 

פרשת מקץ: בראשית מא 1 – מד 17

יוסף כטיפוס מקדים של המשיח בפרשת מקץ
בראשית מא 1: “וַיְהִ֕י מִקֵּ֖ץ שְׁנָתַ֣יִם יָמִ֑ים…” תוכנית הישועה של אלוהים כרוכה בתקופת סבל של יוסף (המשיח) ושל כל בית ישראל (עם ישראל.) אך לאחר תקופה זו המצויינת על ידי שתי תקופות זמן, מתרחשים האירועים שבסופם תבוא ישועה: “לְכוּ֙ וְנָשׁ֣וּבָה אֶל־יְהוָ֔ה כִּ֛י ה֥וּא טָרָ֖ף וְיִרְפָּאֵ֑נוּ יַ֖ךְ וְיַחְבְּשֵֽׁנוּ׃ יְחַיֵּ֖נוּ מִיֹּמָ֑יִם בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י יְקִמֵ֖נוּ וְנִחְיֶ֥ה לְפָנָֽיו׃ וְנֵדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֙עַת֙ אֶת־יְהוָ֔ה כְּשַׁ֖חַר נָכ֣וֹן מֽוֹצָא֑וֹ וְיָב֤וֹא כַגֶּ֙שֶׁם֙ לָ֔נוּ כְּמַלְק֖וֹשׁ י֥וֹרֶה אָֽרֶץ.”

בראשית מא 14: יוסף מועלה מה”בור”; כך יועלה גם המשיח מה”בור” שהוא הקבר (ראה ישעיה לח ;18 יחז’ לב 24-23; תהל’ ל 4, פח 7-4).

בראשית מא 16-15: יוסף לא מדבר בזכות עצמו אלא נותן את השבח לאלוהים. ישוע עשה את אותו הדבר ביוחנן ה 20-19 ו-יד 24.

בראשית מא 41-39: יוסף משוחרר מהכלא ומושיבים אותו לימין המלך, עם מלוא הסמכות. השוו לתהילים קי 1, “שֵׁב לִימִינִי״ המדבר על המשיח. וישוע אמר ״נִתְּנָה לִי כָּל סַמְכוּת״ (מתי כח 18). הוא גם אמר “תִּרְאוּ אֶת בֶּן–הָאָדָם יוֹשֵׁב לִימִין הַגְּבוּרָה” (מתי כו 64), אזכור לדניאל ז 14-13.

בראשית מא 42: יוסף מולבש בבגדים מצריים (נוכריים), עד כדי כך שאחיו אינם מזהים אותו. כך קרה גם עם ישוע, שנלקח על ידי הגויים, והולבש בבגדי מנהגים זרים.

בראשית מא 32: “וְעַ֨ל הִשָּׁנ֧וֹת הַחֲל֛וֹם אֶל־פַּרְעֹ֖ה פַּעֲמָ֑יִם כִּֽי־נָכ֤וֹן הַדָּבָר֙ מֵעִ֣ם הָאֱלֹהִ֔ים וּמְמַהֵ֥ר הָאֱלֹהִ֖ים לַעֲשֹׂתֽוֹ.” יוסף מגלה לנו עקרון אלוהי: כאשר אלוהים נותן מסר מסויים פעמיים, על ידי שני חלומות בעלי מסר דומה, הרי שזהו חיזוק, אישור וסימן לכך שאלוהים נחוש למלא את אשר גילה, ולא רק זאת אלא גם לזרז את האירועים שיביאו להתגשמות המסר שניתן. וכפי שעיקרון זה נכון לחלומותיו של פרעה, הרי שנכון הוא גם ביחס לחלומותיו של יוסף. שני חלומותיו של יוסף מביטים קדימה אל חזרתה בתשובה של ישראל, כאשר אלוהים יגלה להם את המשיח. אלוהים מבטיח שכך יהיה, והוא אישר וחיזק זאת בחלומות נוסף, ולכן, בזמן הנכון הוא גם יחיש את האירועים שיובילו להתגשמות. “הַקָּטֹן֙ יִֽהְיֶ֣ה לָאֶ֔לֶף וְהַצָּעִ֖יר לְג֣וֹי עָצ֑וּם אֲנִ֥י יְהוָ֖ה בְּעִתָּ֥הּ אֲחִישֶֽׁנָּה” (ישע’ ס 22).

בראשית מא 46: יוסף היה בן שלושים בעמדו לפני פרעה. זהו הגיל בו יכול היה אדם להתחיל בשירותו ככוהן (במד’ ד 3). ישוע היה “כבן שלושים” כאשר התחיל בשירותו (לוקס ג 23). [אבא, וק]

בראשית מא 57-55: אלוהים משתמש ביוסף, מבית ישראל, כדי להושיע את כל העמים. מצרים נושע בזכות התגלות אלוהים דרך יוסף אך לא רק מצרים אלא ׳על כל פני הארץ’: “וַתִּרְעַב֙ כָּל־אֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם וַיִּצְעַ֥ק הָעָ֛ם אֶל־פַּרְעֹ֖ה לַלָּ֑חֶם וַיֹּ֨אמֶר פַּרְעֹ֤ה לְכָל־מִצְרַ֙יִם֙ לְכ֣וּ אֶל־יוֹסֵ֔ף אֲשֶׁר־יֹאמַ֥ר לָכֶ֖ם תַּעֲשֽׂוּ׃ וְהָרָעָ֣ב הָיָ֔ה עַ֖ל כָּל־פְּנֵ֣י הָאָ֑רֶץ וַיִּפְתַּ֨ח יוֹסֵ֜ף אֶֽת־כָּל־אֲשֶׁ֤ר בָּהֶם֙ וַיִּשְׁבֹּ֣ר לְמִצְרַ֔יִם וַיֶּחֱזַ֥ק הָֽרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ מִצְרָֽיִם׃ וְכָל־הָאָ֙רֶץ֙ בָּ֣אוּ מִצְרַ֔יְמָה לִשְׁבֹּ֖ר אֶל־יוֹסֵ֑ף כִּֽי־חָזַ֥ק הָרָעָ֖ב בְּכָל־הָאָֽרֶץ.” [וק]

בראשית מב 5-1: “וַיַּ֣רְא יַעֲקֹ֔ב כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם וַיֹּ֤אמֶר יַעֲקֹב֙ לְבָנָ֔יו לָ֖מָּה תִּתְרָאֽוּ׃ וַיֹּ֕אמֶר הִנֵּ֣ה שָׁמַ֔עְתִּי כִּ֥י יֶשׁ־שֶׁ֖בֶר בְּמִצְרָ֑יִם רְדוּ־שָׁ֙מָּה֙ וְשִׁבְרוּ־לָ֣נוּ מִשָּׁ֔ם וְנִחְיֶ֖ה וְלֹ֥א נָמֽוּת… וַיָּבֹ֙אוּ֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל לִשְׁבֹּ֖ר בְּת֣וֹךְ הַבָּאִ֑ים כִּֽי־הָיָ֥ה הָרָעָ֖ב בְּאֶ֥רֶץ כְּנָֽעַן.” עצם העובדה שיש רעב בארץ המובטחת, בקרב בית ישראל המבורך, ושעל בית ישראל לרדת למצרים כדי להתקיים, מצביעה על המצב הרוחני הירוד של בית ישראל. הירידה למצרים היא הכרזה על כשלון רוחני. זהו משפט אלוהים שמטרתו להשיב את בית ישראל בתשובה. בית ישראל נמצא במצב של להיות או לחדול. אם לא ירדו למצרים, ימותו! באופן דומה, תקופת שובו של המשיח תהיה תקופה קריטית בחיי עם ישראל, אך באמצעותה יוושע (ירמ׳ ל 7).

בראשית מב 6: “וְיוֹסֵ֗ף ה֚וּא הַשַּׁלִּ֣יט עַל־הָאָ֔רֶץ ה֥וּא הַמַּשְׁבִּ֖יר לְכָל־עַ֣ם הָאָ֑רֶץ וַיָּבֹ֙אוּ֙ אֲחֵ֣י יוֹסֵ֔ף וַיִּשְׁתַּֽחֲווּ־ל֥וֹ אַפַּ֖יִם אָֽרְצָה.” יוסף, כשליט הארץ, לא היה צריך להימצא ב׳קבלה׳. הוא יכול היה להיות בלשכתו המפוארת ״והממוזגת״. בכל זאת אנו רואים שיוסף מקבל את אחיו באופן אישי. הדבר מצביע על כך שיוסף ציפה בכליון עיניים ליום בו תבוא משפחתו מצריימה כדי לשבור את הרעב. כך גם ממתין ומצפה המשיח לשובם של עם ישראל אליו לשבור את הרעב הרוחני שלהם. [וק]

בראשית מב 7: וַיַּ֥רְא יוֹסֵ֛ף אֶת־אֶחָ֖יו וַיַּכִּרֵ֑ם וַיִּתְנַכֵּ֨ר אֲלֵיהֶ֜ם וַיְדַבֵּ֧ר אִתָּ֣ם קָשׁ֗וֹת…” יוסף מתפקד כנביא שתפקידו להחזיר את בית ישראל בתשובה. גם ישוע דיבר קשות לעם ישראל. [וק]

בראשית מב 16-13: “וַיֹּאמְר֗וּ שְׁנֵ֣ים עָשָׂר֩ עֲבָדֶ֨יךָ אַחִ֧ים׀ אֲנַ֛חְנוּ בְּנֵ֥י אִישׁ־אֶחָ֖ד בְּאֶ֣רֶץ כְּנָ֑עַן וְהִנֵּ֨ה הַקָּטֹ֤ן אֶת־אָבִ֙ינוּ֙ הַיּ֔וֹם וְהָאֶחָ֖ד אֵינֶֽנּוּ׃ וַיֹּ֥אמֶר אֲלֵהֶ֖ם יוֹסֵ֑ף… שִׁלְח֨וּ מִכֶּ֣ם אֶחָד֮ וְיִקַּ֣ח אֶת־אֲחִיכֶם֒ וְאַתֶּם֙ הֵאָ֣סְר֔וּ וְיִבָּֽחֲנוּ֙ דִּבְרֵיכֶ֔ם הַֽאֱמֶ֖ת אִתְּכֶ֑ם…” יוסף הרי יודע שהאחים חיים בשקר לפני אביהם בכל הקשור אליו, גם אם כעת הם דוברי אמת. אביהם עדיין חושב שיוסף בנו מת. שקר זה עדיין רודף אותם. לכן, הכרזתו של יוסף (על היותם שקרנים (פס’ 12) נכונה באופן כללי גם אם לא באופן נקודתי. המצב של בית ישראל והצורך לרדת מצרימה קשור לחיי השקר שלהם ביחס ליוסף.

בראשית מג 17-16, 25-24, 34-31: “וַיַּ֨רְא יוֹסֵ֣ף אִתָּם֮ אֶת־בִּנְיָמִין֒ וַיֹּ֙אמֶר֙ לַֽאֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּית֔וֹ הָבֵ֥א אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים הַבָּ֑יְתָה וּטְבֹ֤חַ טֶ֙בַח֙ וְהָכֵ֔ן כִּ֥י אִתִּ֛י יֹאכְל֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים בַּֽצָּהֳרָֽיִם׃ וַיַּ֣עַשׂ הָאִ֔ישׁ כַּֽאֲשֶׁ֖ר אָמַ֣ר יוֹסֵ֑ף וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֥יתָה יוֹסֵֽף… וַיָּבֵ֥א הָאִ֛ישׁ אֶת־הָאֲנָשִׁ֖ים בֵּ֣יתָה יוֹסֵ֑ף וַיִּתֶּן־מַ֙יִם֙ וַיִּרְחֲצ֣וּ רַגְלֵיהֶ֔ם וַיִּתֵּ֥ן מִסְפּ֖וֹא לַחֲמֹֽרֵיהֶֽם׃ וַיָּכִ֙ינוּ֙ אֶת־הַמִּנְחָ֔ה עַד־בּ֥וֹא יוֹסֵ֖ף בַּֽצָּהֳרָ֑יִם כִּ֣י שָֽׁמְע֔וּ כִּי־שָׁ֖ם יֹ֥אכְלוּ לָֽחֶם… וַיִּרְחַ֥ץ פָּנָ֖יו וַיֵּצֵ֑א וַיִּ֨תְאַפַּ֔ק וַיֹּ֖אמֶר שִׂ֥ימוּ לָֽחֶם׃ וַיָּשִׂ֥ימוּ ל֛וֹ לְבַדּ֖וֹ וְלָהֶ֣ם לְבַדָּ֑ם וְלַמִּצְרִ֞ים הָאֹכְלִ֤ים אִתּוֹ֙ לְבַדָּ֔ם כִּי֩ לֹ֨א יוּכְל֜וּן הַמִּצְרִ֗ים לֶאֱכֹ֤ל אֶת־הָֽעִבְרִים֙ לֶ֔חֶם כִּי־תוֹעֵבָ֥ה הִ֖וא לְמִצְרָֽיִם׃ וַיֵּשְׁב֣וּ לְפָנָ֔יו הַבְּכֹר֙ כִּבְכֹ֣רָת֔וֹ וְהַצָּעִ֖יר כִּצְעִרָת֑וֹ וַיִּתְמְה֥וּ הָאֲנָשִׁ֖ים אִ֥ישׁ אֶל־רֵעֵֽהוּ׃ וַיִּשָּׂ֨א מַשְׂאֹ֜ת מֵאֵ֣ת פָּנָיו֮ אֲלֵהֶם֒ וַתֵּ֜רֶב מַשְׂאַ֧ת בִּנְיָמִ֛ן מִמַּשְׂאֹ֥ת כֻּלָּ֖ם חָמֵ֣שׁ יָד֑וֹת וַיִּשְׁתּ֥וּ וַֽיִּשְׁכְּר֖וּ עִמּֽוֹ.” שוב רואים אנו הקבלה בין יוסף וישוע. יוסף הופקר על ידי אחיו. הם הניחו שהוא מת, למרות שהיה חי. לא רק שהיה חי, אלא רומם לימין הסמכות העליונה בממלכת פרעה. כעת הגיע הזמן בו יגלה להם את עצמו. כהכנה לרגע זה, הוא מזמין אותם לשבת, ואוכל איתם.
כאשר אנו באים לשולחן סעודת האדון, אנו עושים זאת כחוטאים אשר בגדו באדוננו, שהוא גם אחינו. הוא כבר ריצה אותנו אליו, וארוחה זו אתו היא הזמן בו אנו זוכרים את שעשה, מיוזמתו, כדי ליצור שלום בינינו. כמו יוסף, הוא כבר סלח לנו על כל מה שעשינו לו. [רפ]

בראשית מד 2-1: “וַיְצַ֞ו אֶת־אֲשֶׁ֣ר עַל־בֵּיתוֹ֮ לֵאמֹר֒ מַלֵּ֞א אֶת־אַמְתְּחֹ֤ת הָֽאֲנָשִׁים֙ אֹ֔כֶל כַּאֲשֶׁ֥ר יוּכְל֖וּן שְׂאֵ֑ת וְשִׂ֥ים כֶּֽסֶף־אִ֖ישׁ בְּפִ֥י אַמְתַּחְתּֽוֹ׃ וְאֶת־גְּבִיעִ֞י גְּבִ֣יעַ הַכֶּ֗סֶף תָּשִׂים֙ בְּפִי֙ אַמְתַּ֣חַת הַקָּטֹ֔ן וְאֵ֖ת כֶּ֣סֶף שִׁבְר֑וֹ וַיַּ֕עַשׂ כִּדְבַ֥ר יוֹסֵ֖ף אֲשֶׁ֥ר דִּבֵּֽר.”
לא במקרה נבחר דווקא הגביע של יוסף. לגביעו של יוסף ישנו תפקיד חשוב כסמל לדברו ולרצונו של אלוהים עבור בית ישראל. גביעים בכתובים משמשים פעמים רבות כביטוי להתגלות רצון אלוהים או כוונותיו בחייו של אדם כלשהו. דוגמא בולטת לכך היא בדבריו של ישוע עצמו בלוקס כב 42: “אָבִי, אִם תִּרְצֶה, הַעֲבֵר נָא מֵעָלַי אֶת הַכּוֹס הַזֹּאת. אַךְ אַל יְהֵא כִּרְצוֹנִי כִּי אִם כִּרְצוֹנְךָ” (ראה גם תהל’ יא 6, טז 5; יוח’ יח 11). גביעו של יוסף, בסביבתו המצרית, שימשה לגילוי דברו או רצונו של אלוהים בהחלטותיו של יוסף: “הֲל֣וֹא זֶ֗ה אֲשֶׁ֨ר יִשְׁתֶּ֤ה אֲדֹנִי֙ בּ֔וֹ וְה֕וּא נַחֵ֥שׁ יְנַחֵ֖שׁ בּ֑וֹ הֲרֵעֹתֶ֖ם אֲשֶׁ֥ר עֲשִׂיתֶֽם.” כלומר, הסתרת הגביע באמתחתו של בנימין באה להצביע על האשמה הפרטנית של האחים. הם דחו, ובכך למעשה גנבו, את ההתגלות והרצון של אלוהים עצמו כפי שמסר להם – בית ישראל – דרך חלומותיו של יוסף. העובדה שהגביע הוסתר דווקא באמתחתו של בנימין גם היא בעלת משמעות. בנימין הוא “בן ימינו” של יעקב, כלומר, הוא מייצג את אביו ישראל בקרב האחים. בנימין מייצג גם את ירושלים, העתידה להיות בתחום שבטו. כאשר יוסף מורה שגביעו יושם באמתחתו של בנימין, הוא מצביע על כך שהתגלותו של אלוהים נשלחה לירושלים. אלוהים שלח, שוב ושוב, נביאים לעם, אך העם דחה אותם. בלוקס יג 34-33 אנו קוראים: “כִּי לֹא יִתָּכֵן שֶׁיִּסָּפֶה נָבִיא מִחוּץ לִירוּשָׁלַיִם.יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָּה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֹלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם.”

בראשית מב 37, מג 9, מד 34-32: בפסוקים אלו אנו רואים את השינוי והחזרה בתשובה, השלמה, של האחים. בעבר היו נכונים להרוג את אחיהם ללא כל התחשבות באביהם. עתה הם ערבים זה לזה ואינם יכולים לראות בסבלו של אביהם. אין ספק שהשינוי שהתחולל באחים הוא אשר מחולל את תגובתו הנרגשת של יוסף. יוסף אינו יכול יותר להתאפק ומתוודע אליהם. יוסף ממלא תפקיד חשוב וקשה בחזרתם של האחים בתשובה. אף על פי שהוא נסתר מעינים והם עצמם אינם מודעים לכך, הרי שהוא לא רק נמצא אלא גם שולט בכל פרט בתהליך חזרתם בתשובה, ורק אז הוא מתגלה אליהם באופן אישי. [וק]

הפטרה: מלכים א ג 15 – ד 1