פרשת השבוע

פרשת יתרו: שמות יח 1 – כ 26

שמות יח 12-8: “וַיְסַפֵּ֤ר מֹשֶׁה֙ לְחֹ֣תְנ֔וֹ אֵת֩ כָּל־אֲשֶׁ֨ר עָשָׂ֤ה יְהוָה֙ לְפַרְעֹ֣ה וּלְמִצְרַ֔יִם עַ֖ל אוֹדֹ֣ת יִשְׂרָאֵ֑ל אֵ֤ת כָּל־הַתְּלָאָה֙ אֲשֶׁ֣ר מְצָאָ֣תַם בַּדֶּ֔רֶךְ וַיַּצִּלֵ֖ם יְהוָֽה׃ וַיִּ֣חַדְּ יִתְר֔וֹ עַ֚ל כָּל־הַטּוֹבָ֔ה אֲשֶׁר־עָשָׂ֥ה יְהוָ֖ה לְיִשְׂרָאֵ֑ל אֲשֶׁ֥ר הִצִּיל֖וֹ מִיַּ֥ד מִצְרָֽיִם׃ וַיֹּאמֶר֮ יִתְרוֹ֒ בָּר֣וּךְ יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֨ר הִצִּ֥יל אֶתְכֶ֛ם מִיַּ֥ד מִצְרַ֖יִם וּמִיַּ֣ד פַּרְעֹ֑ה אֲשֶׁ֤ר הִצִּיל֙ אֶת־הָעָ֔ם מִתַּ֖חַת יַד־מִצְרָֽיִם׃ עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם׃ וַיִּקַּ֞ח יִתְר֨וֹ חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֛ה עֹלָ֥ה וּזְבָחִ֖ים לֵֽאלֹהִ֑ים וַיָּבֹ֨א אַהֲרֹ֜ן וְכֹ֣ל׀ זִקְנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֗ל לֶאֱכָל־לֶ֛חֶם עִם־חֹתֵ֥ן מֹשֶׁ֖ה לִפְנֵ֥י הָאֱלֹהִֽים.” ניתן לראות כאן רמז לכך שמשה, מאוחר יותר, יכתוב את התורה כדי לספר על ׳כל אשר עשה יהוה׳ במשיח כדי לגאול ולהושיע את עמו מעבדות החטא לחירות במשיח. שהרי התורה היא אומנת למשיח וצל הדברים העתידים לבוא (לוקס כד 27, קול’ ב 17, עבר’ י 10).
פעולת הגאולה והישועה של ישראל, על התלאות והניסים אשר בה, היא עדות אודות אלוהים שמטרתה להביא את כל העמים להכרה ואמונה באלוהים ובדברו (ישע׳ מג 10, 12). ברצף המזמורים ממזמור קיד (ואפילו ממזמור קה) ועד מזמור קיז רואים כיצד סיפור הישועה של עם ישראל, שמיוצג ביציאת מצרים במזמור קיד, מביא את כל העמים להלל את יהוה. מזמור קיד עוסק מתאר את פלאי אלוהים ביציאת מצרים: “בְּצֵ֣את יִ֭שְׂרָאֵל מִמִּצְרָ֑יִם בֵּ֥ית יַ֝עֲקֹ֗ב מֵעַ֥ם לֹעֵֽז… הַיָּ֣ם רָ֭אָה וַיָּנֹ֑ס הַ֝יַּרְדֵּ֗ן יִסֹּ֥ב לְאָחֽוֹר… הַהֹפְכִ֣י הַצּ֣וּר אֲגַם־מָ֑יִם חַ֝לָּמִ֗ישׁ לְמַעְיְנוֹ־מָֽיִם.” מזמור קטו מכריז שזאת מכיוון שיהוה, אלוהי ישראל, הוא האל האמיתי וכל השאר אלילים: “וֵֽאלֹהֵ֥ינוּ (אלוהי ישראל) בַשָּׁמָ֑יִם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־חָפֵ֣ץ עָשָֽׂה׃ עֲֽ֭צַבֵּיהֶם (אלילי המצרים) כֶּ֣סֶף וְזָהָ֑ב מַ֝עֲשֵׂ֗ה יְדֵ֣י אָדָֽם׃ פֶּֽה־לָ֭הֶם וְלֹ֣א יְדַבֵּ֑רוּ עֵינַ֥יִם לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יִרְאֽוּ׃ אָזְנַ֣יִם לָ֭הֶם וְלֹ֣א יִשְׁמָ֑עוּ אַ֥ף לָ֝הֶ֗ם וְלֹ֣א יְרִיחֽוּן׃ יְדֵיהֶ֤ם׀ וְלֹ֬א יְמִישׁ֗וּן רַ֭גְלֵיהֶם וְלֹ֣א יְהַלֵּ֑כוּ לֹֽא־יֶ֝הְגּ֗וּ בִּגְרוֹנָֽם׃ כְּ֭מוֹהֶם יִהְי֣וּ עֹשֵׂיהֶ֑ם כֹּ֭ל אֲשֶׁר־בֹּטֵ֣חַ בָּהֶֽם׃ יִ֭שְׂרָאֵל בְּטַ֣ח בַּיהוָ֑ה עֶזְרָ֖ם וּמָגִנָּ֣ם הֽוּא… וַאֲנַ֤חְנוּ׀ נְבָ֘רֵ֤ךְ יָ֗הּ מֵֽעַתָּ֥ה וְעַד־עוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ.” מזמור קטז הוא מזמור הודיה לאלוהים על הצלה מוות, לא רק במישור האישי אלא גם במישור הלאומי, על גאולת וישועת העם ועל הגשמת הבטחות אלוהים העתידיות לעמו, כאשר העם שוכן בשלום בירושלים ועובד את אלוהים “בְּחַצְר֤וֹת׀ בֵּ֤ית יְהוָ֗ה בְּֽת֘וֹכֵ֤כִי יְֽרוּשָׁלִָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ” (קיט 19). מייד לאחר מכן אנו קוראים את מזמור קיז, הכלכך קצר, והנראה כתוצאה של עדות המזמורים הקודמים “הַֽלְל֣וּ אֶת־יְ֭הוָה כָּל־גּוֹיִ֑ם שַׁ֝בְּח֗וּהוּ כָּל־הָאֻמִּֽים׃ כִּ֥י גָ֘בַ֤ר עָלֵ֨ינוּ׀ חַסְדּ֗וֹ וֶֽאֱמֶת־יְהוָ֥ה לְעוֹלָ֗ם הַֽלְלוּ־יָֽהּ.”
כל העמים עובדים ומהללים את האל האמיתי, אלוהי ישראל, כתוצאה מעדות פועלו, גאולתו וישועתו במשיח, בקרב עם ישראל. דומה ומזכיר את דבריו של יתרו חותן משה: “עַתָּ֣ה יָדַ֔עְתִּי כִּֽי־גָד֥וֹל יְהוָ֖ה מִכָּל־הָאֱלֹהִ֑ים כִּ֣י בַדָּבָ֔ר אֲשֶׁ֥ר זָד֖וּ עֲלֵיהֶֽם” (שמות יח 11), על גאולת מצרים שהחלה בפסח, בּהַזִיית דם קורבן השה התמים על משקופי הבתים ונמשכה בהשגחת ונוכחות אלוהים בקרבם בעמוד ענן ובעמוד אש ובמשכן. [וק]

שמות יט 6-3: “וּמֹשֶׁ֥ה עָלָ֖ה אֶל־הָאֱלֹהִ֑ים וַיִּקְרָ֨א אֵלָ֤יו יְהוָה֙ מִן־הָהָ֣ר לֵאמֹ֔ר כֹּ֤ה תֹאמַר֙ לְבֵ֣ית יַעֲקֹ֔ב וְתַגֵּ֖יד לִבְנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל׃ אַתֶּ֣ם רְאִיתֶ֔ם אֲשֶׁ֥ר עָשִׂ֖יתִי לְמִצְרָ֑יִם וָאֶשָּׂ֤א אֶתְכֶם֙ עַל־כַּנְפֵ֣י נְשָׁרִ֔ים וָאָבִ֥א אֶתְכֶ֖ם אֵלָֽי׃ וְעַתָּ֗ה אִם־שָׁמ֤וֹעַ תִּשְׁמְעוּ֙ בְּקֹלִ֔י וּשְׁמַרְתֶּ֖ם אֶת־בְּרִיתִ֑י וִהְיִ֨יתֶם לִ֤י סְגֻלָּה֙ מִכָּל־הָ֣עַמִּ֔ים כִּי־לִ֖י כָּל־הָאָֽרֶץ׃ וְאַתֶּ֧ם תִּהְיוּ־לִ֛י מַמְלֶ֥כֶת כֹּהֲנִ֖ים וְג֣וֹי קָד֑וֹשׁ אֵ֚לֶּה הַדְּבָרִ֔ים אֲשֶׁ֥ר תְּדַבֵּ֖ר אֶל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.”
במילים אלה אלוהים מרכז את כל משמעות יציאת מצרים ובחירתו בעם ישראל. זהו המסר המרכזי של אלוהים לישראל במעמד הגדול והנורא הזה, מעמד הר סיני. עם ישראל הוא עם נבחר מכל העמים כדי לשרת את אלוהים בתוכנית הישועה שלו עבור כל העמים. זוהי הדרך בה אלוהים יגשים וימלא את הבטחתו ובחירתו באברהם וצאצאיו להיות ברכה לכל העמים. תפקיד הכוהנים הוא להיות כלי שרת בידי אלוהים, לענייני אלוהים למען (בחיי) בני אדם (עבר׳ ה ,1 ישע׳ סא ,6 ישע׳ ס-סב).[וק]

שמות יט 11, 16, כ 19-18: “וְהָי֥וּ נְכֹנִ֖ים לַיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֑י כִּ֣י׀ בַּיּ֣וֹם הַשְּׁלִישִׁ֗י יֵרֵ֧ד יְהוָ֛ה לְעֵינֵ֥י כָל־הָעָ֖ם עַל־הַ֥ר סִינָֽי… וַיְהִי֩ בַיּ֨וֹם הַשְּׁלִישִׁ֜י בִּֽהְיֹ֣ת הַבֹּ֗קֶר וַיְהִי֩ קֹלֹ֨ת וּבְרָקִ֜ים וְעָנָ֤ן כָּבֵד֙ עַל־הָהָ֔ר וְקֹ֥ל שֹׁפָ֖ר חָזָ֣ק מְאֹ֑ד וַיֶּחֱרַ֥ד כָּל־הָעָ֖ם אֲשֶׁ֥ר בַּֽמַּחֲנֶֽה… וְכָל־הָעָם֩ רֹאִ֨ים אֶת־הַקּוֹלֹ֜ת וְאֶת־הַלַּפִּידִ֗ם וְאֵת֙ ק֣וֹל הַשֹּׁפָ֔ר וְאֶת־הָהָ֖ר עָשֵׁ֑ן וַיַּ֤רְא הָעָם֙ וַיָּנֻ֔עוּ וַיַּֽעַמְד֖וּ מֵֽרָחֹֽק׃ וַיֹּֽאמְרוּ֙ אֶל־מֹשֶׁ֔ה דַּבֵּר־אַתָּ֥ה עִמָּ֖נוּ וְנִשְׁמָ֑עָה וְאַל־יְדַבֵּ֥ר עִמָּ֛נוּ אֱלֹהִ֖ים פֶּן־נָמֽוּת.”
ישנה ציפייה וחרדה אדירה לקראת ההתרחשות של היום השלישי. בהושע ו׳ 3-2 אנו קוראים שהתשובה של עם ישראל ו׳ירידתו׳, במשמעות שובו, של המשיח תתרחש ביום השלישי. “יְחַיֵּ֖נוּ מִיֹּמָ֑יִם בַּיּוֹם֙ הַשְּׁלִישִׁ֔י יְקִמֵ֖נוּ וְנִחְיֶ֥ה לְפָנָֽיו׃ וְנֵדְעָ֣ה נִרְדְּפָ֗ה לָדַ֙עַת֙ אֶת־יְהוָ֔ה כְּשַׁ֖חַר נָכ֣וֹן מֽוֹצָא֑וֹ וְיָב֤וֹא כַגֶּ֙שֶׁם֙ לָ֔נוּ כְּמַלְק֖וֹשׁ י֥וֹרֶה אָֽרֶץ.”
הפעם הראשונה בכתבי הקודש בה אנו קוראים על תקיעה בשופר נעשית במעמד הר סיני. התקיעה בשופר מלָווה את הופעתו של אלוהים. היא הזמנה לבואו (ראה גם מתי כד 31-20). זו הסיבה לתקיעה בשופר בראש השנה. שם מצפים לבואו כדי לשפוט את הארץ (הימים הנוראים עד יום כיפור) ואחר כך לשכון ולמלוך בקרב עמו. קשר אדוק בין התקיעה בשופר למשפטו של אלוהים ולהופעתו ניתן לראות בהושע ח 1 ובאופן ברור בספר ההתגלות (א ,10 ד ,1 ח, ט ,13-1 י ,7 יא 15). כל אלה אשר קיבלו את ישועתו יכולים לצפות לבואו של המשיח ולמפגש איתו ללא פחד וללא חרדה (מתי כד 31).[וק]

שמות כ 11-8: “זָכ֛וֹר֩ אֶת־י֥֨וֹם הַשַּׁבָּ֖֜ת לְקַדְּשֹֽׁ֗ו׃ שֵׁ֤֣שֶׁת יָמִ֣ים֙ תַּֽעֲבֹ֔ד֮ וְעָשִׂ֖֣יתָ כָּל־מְלַאכְתֶּֽךָ֒׃ וְי֙וֹם֙ הַשְּׁבִיעִ֔֜י שַׁבָּ֖֣ת׀ לַיהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑֗יךָ לֹֽ֣א־תַעֲשֶׂ֣֨ה כָל־מְלָאכָ֡֜ה אַתָּ֣ה׀ וּבִנְךָֽ֣־וּ֠בִתֶּ֗ךָ עַבְדְּךָ֤֨ וַאֲמָֽתְךָ֜֙ וּבְהֶמְתֶּ֔֗ךָ וְגֵרְךָ֖֙ אֲשֶׁ֥֣ר בִּשְׁעָרֶֽ֔יךָ׃ כִּ֣י שֵֽׁשֶׁת־יָמִים֩ עָשָׂ֨ה יְהוָ֜ה אֶת־הַשָּׁמַ֣יִם וְאֶת־הָאָ֗רֶץ אֶת־הַיָּם֙ וְאֶת־כָּל־אֲשֶׁר־בָּ֔ם וַיָּ֖נַח בַּיּ֣וֹם הַשְּׁבִיעִ֑י עַל־כֵּ֗ן בֵּרַ֧ךְ יְהוָ֛ה אֶת־י֥וֹם הַשַּׁבָּ֖ת וַֽיְקַדְּשֵֽׁהוּ.”
בבריאה הראשונה אלוהים נח ביום השביעי וציווה על מנוחה שלמה ביום זה. אבל, הבריאה הראשונה הייתה רק הקדמה לבריאה החדשה (קור”ב ה 17). כאשר המשיח מת הוא בא אל מנוחה שלמה. דבר זה הביא את הבריאה הישנה לסיומה ולהתמלאותן של דרישות מנוחת השבת. תחייתו הייתה הפעולה הראשונה של הבריאה החדשה. הבריאה הישנה הייתה בריאה של פעולות; עם מותו של ישוע נכנסנו אל המנוחה שלו – מכל פעולותינו (עבר’ ד 11-1). המסורת היהודית אומרת שהמשיח יבוא כאשר כולם ישמרו את השבת באופן מושלם. השבת הייתה היום היחיד בו המשיח עצמו נח לגמרי, בקבר בין מותו ותחייתו. בכך הוא מילא אפילו את המסורת הזו; תחייתו באה מייד לאחר ששמר את מנוחת השבת באופן מושלם. [רפ] בנוסף למנוחה הגשמית לה אנו זקוקים כבני אנוש, מנוחת יום השבת היא סמל למנוחה הנצחית שיש לכל מי שמאמין במשיח ישוע. בקורבנו הוא מכניס אותנו אל מנוחתו, עכשיו ולנצח (עבר׳ ד 11-1). [וק]

הפטרה: ישעיה ו 1 – ז 6; ט 6-5

ישעיה ו 1 – ז 6: העם ידחה את המשיח (מתי יג 15).

תרגום (פס. יונתן) ישעיה ט :6-5 ״אמר נביא לבית דוד ארי רבי אתיליד לנא בר אתיהיב לנא וקביל אוריתא עלוהי למיטרה ואתקרי שמיה מן קדם מלפי עיצא אלהא גיברא קיים עלמיה משיחא דשלמא יסגי עלנא ביומוהי: סגי רבו לעבדי אוריתא ולנטרי שלמא לית סיף על כורסי דויד ועל מלכותיה לאתקנא יתה ולמבנה בדינא מכען ועד עלמא במימרא דיהוה צבאות תתעביד דא.״ כלומר, “הנביא אמר לבית דוד, ‘כי ילד יולד לנו, בן ניתן לנו; והוא ייקח על עצמו את התורה כדי לשמור אותה, ושמו ייקרא פלא יועץ, האל הגיבור, ההווה לעולמים, ‘המשיח אשר בימיו השלום יירבה עלינו.’ גאווה רבה תשתייך לאלה העושים את התורה, וסוף לא יהיה למי ששומרים את השלום, על כס דוד ועל מלכותו, להקימה ולבנותה במשפט ובמוסר טוב מעתה ועד עולם. דבר זה יקרה על ידי מימרא אדוני צבאות’.”
״אמר רבי שמואל בר נחמן, ‘כשעמד עשו עם יעקב אמר לו עשו, ״יעקב אחי נהלך שנינו בעולם הזה כאחת״. אמר לו יעקב (ברא’ לג 14) ״יעבר נא אדני לפני עבדו״. מהו יעבר נא?… אמר לו, ״עד עכשיו יש לי להעמיד מלך המשיח שכתוב בו (ישע’ ט 5): ‘כי ילד יולד לנו’״. (דברים רבה א, כ על דבר’ יא 4).[בפ]

ישעיה ט 5: “וַיִּקְרָ֨א שְׁמ֜וֹ פֶּ֠לֶא יוֹעֵץ֙ אֵ֣ל גִּבּ֔וֹר אֲבִיעַ֖ד שַׂר־שָׁלֽוֹם.” ר’ אליעזר מוורמס אומר אודות משיח נפלא זה: ״׳וַיִּקְרָא שְׁמוֹ פֶּלֶא יוֹעֵץ׳. אף אחד אינו קורא לבנו אלוהים, ולכן זהו הקדוש ברוך הנותן לילד את השמות אלוהים כל יכול. כל שמות אלה מדברים על אירוע בשם ‘פלא יועץ,’ ׳כִּי עָשִׂיתָ פֶּלֶא עֵצוֹת מֵרָחוֹק אֱמוּנָה’ (ישע’ כה 1); ‘הִנְנִי יוֹסִף לְהַפְלִיא אֶת־הָעָם־הַזֶּה הַפְלֵא וָפֶלֶא’ (ישע’ כט 14)” (ספר השם 158).[צס]

ישעיה ט 6: “לְמַרְבֵּה הַמִּשְׂרָ֜ה וּלְשָׁל֣וֹם אֵֽין־קֵ֗ץ” בפסוק זה המילה הראשונה נכתבה באופן מסורתי ״לםרבה״ במ’ סופית באמצע המילה. בדרך כלל המחשבה הייתה שיש לכך מובן משיחי.
״למרבה המשרה ולשלום אין קץ וגו’ אמר רבי תנחום, ‘דרש בר קפרא בציפורי: ‘מפני מה כל מ״ם שבאמצע תיבה פתוח, וזה סתום? ביקש הקדוש ברוך הוא לעשות חזקיהו משיח, וסנחריב גוג ומגוג. אמרה מידת הדין לפני הקדוש ברוך הוא: ‘רבונו של עולם! ומה דוד מלך ישראל שאמר כמה שִירות ותשבחות לפניך – לא עשיתו משיח, חזקיה שעשית לו כל הנסים הללו ולא אמר שִירה לפניך – תעשהו משיח? לכך נסתתם’.” (סנהדרין צ”ד ע”א)