פרשת פנחס: במדבר כה 10 – ל 1

במדבר כה 11, 13: “פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי… וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל.”
סוף פרשת בלק ותחילת פרשת פנחס (במד’ כה) גורמים לנו להתעמת עם השתתפותם המוחלטת של בני ישראל בעבודת אלילים וזנות. “וַיֵּ֥שֶׁב יִשְׂרָאֵ֖ל בַּשִּׁטִּ֑ים וַיָּ֣חֶל הָעָ֔ם לִזְנ֖וֹת אֶל־בְּנ֥וֹת מוֹאָֽב׃ וַתִּקְרֶ֣אןָ לָעָ֔ם לְזִבְחֵ֖י אֱלֹהֵיהֶ֑ן וַיֹּ֣אכַל הָעָ֔ם וַיִּֽשְׁתַּחֲוּ֖וּ לֵֽאלֹהֵיהֶֽן׃ וַיִּצָּ֥מֶד יִשְׂרָאֵ֖ל לְבַ֣עַל פְּע֑וֹר וַיִּֽחַר־אַ֥ף יְהוָ֖ה בְּיִשְׂרָאֵֽל” (במד’ כה 3-1).
היה בלתי נמנע שמשפטו וצדקתו של אלוהים יבואו (ויק’ כו 18-15) בעקבות בגידה וחילול כאלה על ידי אלה שהיו שייכים לאלוהים (ויק’ כ 26). בהתאם לכך, אלוהים ציווה את משה לתלות את מנהיגי העם, אותם החשיב לאחראים לעבירה מוחצת זו, לאור היום (פס’ 4). אך משה לא ציית להוראות אלה (פס’ 5). כתוצאה מכך מתרחשת סצינה חצופה ונועזת אף יותר. הפעם, מנהיג משבט שמעון מעז לזנות עם נסיכה מדיינית בדיוק בפתח המשכן ולעיני כל עדת ישראל (פס’ 6, 15-14).
פנחס הכוהן לקח על עצמו את האחריות לעשות צדק, וניקב למוות את שני בעלי העבירה. במעשהו הביא סוף למגיפה שעלתה במחיר הקשה של 24,000 נפשות (פס’ 8, 9). אילו מנהיגי העם היו מתים בתלייה, בהתאם למצוותו המקורית של אלוהים, הייתה הקללה נופלת עליהם. אולם, כשדבר זה לא קרה וחטא נוסף התרחש, היתה זו ההוצאה להורג על ידי ניקוב (‘שפיכת דם’, ראה שמות יב 13; דבר’ כא 8) שמנעה מוות נוסף. לכן אנו קוראים “פִּֽינְחָ֨ס בֶּן־אֶלְעָזָ֜ר בֶּן־אַהֲרֹ֣ן הַכֹּהֵ֗ן הֵשִׁ֤יב אֶת־חֲמָתִי֙ מֵעַ֣ל בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֔ל בְּקַנְא֥וֹ אֶת־קִנְאָתִ֖י בְּתוֹכָ֑ם וְלֹא־כִלִּ֥יתִי אֶת־בְּנֵֽי־יִשְׂרָאֵ֖ל בְּקִנְאָתִֽי… וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם תַּ֗חַת אֲשֶׁ֤ר קִנֵּא֙ לֵֽאלֹהָ֔יו וַיְכַפֵּ֖ר עַל־בְּנֵ֥י יִשְׂרָאֵֽל” (במד’ כה 11, 13).
באופן דומה, על ידי כך שנתן את דם חייו, הסיט ישוע את המשפט ואת קללת (מגיפת) המוות שגזע האדם הביא על עצמו (רומ’ ג 25, ה 9, 14; אפס’ א 7 וכו’). כאשר היה תלוי על העץ, ישוע נוקב בצידו כפי שנובא בזכריה יב 10 (יוח’ יט 34). חטאי האנושות הושמו על ישוע כאשר היה תלוי על עץ. “הָיָה לִקְלָלָה בַּעֲדֵנוּ – שֶׁכֵּן הַכָּתוּב אוֹמֵר, ״קִלְלַת אֱלֹהִים תָּלוּי עַל–עֵץ״ (גלט’ ג 13; דבר’ כא 23; ראה גם פטר”א ג 24). וכך, בהתאם לדרישתו הצודקת של אלוהים (רומ’ ג 22, 25), ישוע ה”מתווך” (טימ”א יב 5; עבר’ ח 6, ט 15, יב 24) והכוהן הגדול (עבר’ ו 20, ז 24) פייס וכיפר (רומ’ ג 25) על חטאינו.
בן אלוהים, כשר השלום, איפשר לאדם להתרצות אל בוראו (ישע’ ט ;6 מע”ש י ;36 רומ’ ה 1). גם בסיפור פנחס אנו רואים שהתערבותו ריצתה את אלוהים: “וַיַּעֲמֹ֣ד פִּֽ֭ינְחָס וַיְפַלֵּ֑ל וַ֝תֵּעָצַ֗ר הַמַּגֵּפָֽה׃ וַתֵּחָ֣שֶׁב ל֭וֹ לִצְדָקָ֑ה לְדֹ֥ר וָ֝דֹ֗ר עַד־עוֹלָֽם” (תהל’ קו 31-30). הגמול של פנחס היה “בְּרִיתִ֖י שָׁלֽוֹם׃ וְהָ֤יְתָה לּוֹ֙ וּלְזַרְע֣וֹ אַחֲרָ֔יו בְּרִ֖ית כְּהֻנַּ֣ת עוֹלָ֑ם”. גמול זה, ברית שלום, הוא רמז מקדים לא רק למותו המרצה והמכפר של שר השלום, אלא גם לכהונתו הנצחית (על דברת מלכיצדק), כנאמר באיגרת אל העברים ו 20 – ז 24. [אפ]

במדבר כז 17-15: “וַיְדַבֵּ֣ר מֹשֶׁ֔ה אֶל־יְהוָ֖ה לֵאמֹֽר׃ יִפְקֹ֣ד יְהוָ֔ה אֱלֹהֵ֥י הָרוּחֹ֖ת לְכָל־בָּשָׂ֑ר אִ֖ישׁ עַל־הָעֵדָֽה׃ אֲשֶׁר־יֵצֵ֣א לִפְנֵיהֶ֗ם וַאֲשֶׁ֤ר יָבֹא֙ לִפְנֵיהֶ֔ם וַאֲשֶׁ֥ר יוֹצִיאֵ֖ם וַאֲשֶׁ֣ר יְבִיאֵ֑ם וְלֹ֤א תִהְיֶה֙ עֲדַ֣ת יְהוָ֔ה כַּצֹּ֕אן אֲשֶׁ֥ר אֵין־לָהֶ֖ם רֹעֶֽה.”
המשיח, בן דוד, יהיה רועה לצאן ישראל. “כְּרֹעֶה֙ עֶדְר֣וֹ יִרְעֶ֔ה בִּזְרֹעוֹ֙ יְקַבֵּ֣ץ טְלָאִ֔ים וּבְחֵיק֖וֹ יִשָּׂ֑א עָל֖וֹת יְנַהֵֽל” (ישע’ מ 11; ראה גם יחז’ לד 24-8).
מרק’ ו 34: “כְּשֶׁיָּצָא יֵשׁוּעַ וְרָאָה הָמוֹן רַב נִכְמְרוּ רַחֲמָיו עֲלֵיהֶם, כִּי הָיוּ כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רוֹעֶה. הוּא הֵחֵל לְלַמֵּד אוֹתָם דְּבָרִים רַבִּים.” יוח’ י 11: “אֲנִי הָרוֹעֶה הַטּוֹב. הָרוֹעֶה הַטּוֹב נוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד הַצֹּאן.” [רפ]

הפטרה: מלכים א יח 46 – יט 21