פרשת השבוע

פרשת ויקרא: ויקרא א 1 – ה 26

ספר ויקרא פותח בכך שאלוהים קורא אל משה כדי למסור לו, ודרכו לעם ישראל, את תורת עבודת הקורבנות שהיא עיקר הספר: “וַיִּקְרָ֖א אֶל־מֹשֶׁ֑ה וַיְדַבֵּ֤ר יְהוָה֙ אֵלָ֔יו מֵאֹ֥הֶל מוֹעֵ֖ד לֵאמֹֽר׃ דַּבֵּ֞ר אֶל־בְּנֵ֤י יִשְׂרָאֵל֙ וְאָמַרְתָּ֣ אֲלֵהֶ֔ם אָדָ֗ם כִּֽי־יַקְרִ֥יב מִכֶּ֛ם קָרְבָּ֖ן לַֽיהוָ֑ה מִן־הַבְּהֵמָ֗ה מִן־הַבָּקָר֙ וּמִן־הַצֹּ֔אן תַּקְרִ֖יבוּ אֶת־קָרְבַּנְכֶֽם…” כלומר, ספר שלם מוקדש לתורת הקורבנות.
אנו רואים אם כן שהקרבת הקורבנות היא הדבר המרכזי ביותר ביהדות (התנ״כית). למעשה הקרבת הקורבנות היא המהות של האמונה היהודית התנ״כית שמשמעותה ומטרתה היא הקשר האישי עם אלוהים, על ידי ריצוי עם אלוהים, שאפשרי רק ע”י קורבנות, ולמעשה, סליחת חטאים. זו הסיבה לכך שהיהדות מצאה צורך להמציא תחליף לתורת הקורבנות עם חורבן בית המקדש. זאת מכיוון שלא קיבלו את קורבן המשיח כקורבן שמקיים ומשלים, אחת ולתמיד, את קורבנות התורה.
למעשה, כל קורבנות התורה הצביעו על אותו קורבן אשר בבואו ישלים, אחת ולתמיד, את כל עבודת הקורבנות וייתר אותה ככפרה על החטא. ישוע המשיח הוא אותו קורבן. הוא קורבן הברית החדשה שאלוהים הבטיח דרך ירמיה הנביא (לא 34-31), ואשר עליה דיבר משה כאשר ניבא אודות
הברית שבלב שאלוהים יכרות עם עמו (דברים ל 6).[וק] כאמור, הנושא המרכזי של ספר ויקרא הוא שיטת הקורבנות שאלוהים סיפק עבור עמו הנבחר ישראל, על מנת שיוכל לשבת בקרב עם קדוש, נקי מעבירותיהם, חטאיהם ועוונותיהם נגדו (“…קְדֹשִׁ֣ים תִּהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י יְהוָ֥ה אֱלֹהֵיכֶֽם”). האחריות לתיווך שיטה זו של ריצוי אנשים חוטאים לאלוהים הייתה זכותם של שבט לוי, באמצעות עבודת הכהונה, בייחוד דרך משפחת אהרון, הכוהן הגדול שמונה ונמשח. בפרק ד 3 אנו קוראים אודות ׳הכוהן המשיח׳: “אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַיהוָ֖ה לְחַטָּֽאת”. שם תואר זה ביטא את משיחתו של הכוהן לתפקיד המתווך בין העם לאלוהים. כדי לשרת את העם בתפקיד זה, היה עליו להיות טהור.
ישוע המשיח, ככוהן הגדול, היה טהור כאלוהים ולכן לא היה צריך להקריב קורבנות עבור עצמו ובנוסף, קורבנו היה נצחי (עבר׳ ז 27). אלה המכירים את ישוע כצור יהוה, כמשיח- בן האלוהים וכמשיח אדוני, כנביא ישראל, ככוהן גדול וכמלך – יכולים לראותו לאורך כל הקורבנות הנדרשות על ידי אלוהי ישראל כדי שעמו יוכל להיות ולשרת את אלוהים כממלכת כוהנים וכגוי קדוש (שמות יט 6-5).
קודם כל, בטובו ואהבתו של אלוהים אבינו, הוא סיפק ׳ממלא מקום׳ (קורבן) שישלם, במקומנו ובעבורנו, את המחיר הקטלני של חטאו של כל אדם, ושל כל העם. על ׳ממלאי מקום׳ אלה להיות ללא דופי; היה עליהם להיות “ללא חטא”. ישוע הוא ההתמלאות של ממלאי מקום זה, ללא חטא, שאלוהים נתן כדי שכל אדם, יהודי וגוי, יוכל לחיות בנוכחותו: “אֶת זֶה אֲשֶׁר לֹא יָדַע חַטָּאת עָשָׂה לְחַטָּאת בַּעֲדֵנוּ, כְּדֵי שֶׁאָנוּ נִלְבַּשׁ אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בּוֹ” (קור”ב ה 21). “אָכֵ֤ן חֳלָיֵ֙נוּ֙ ה֣וּא נָשָׂ֔א וּמַכְאֹבֵ֖ינוּ סְבָלָ֑ם וַאֲנַ֣חְנוּ חֲשַׁבְנֻ֔הוּ נָג֛וּעַ מֻכֵּ֥ה אֱלֹהִ֖ים וּמְעֻנֶּֽה׃ וְהוּא֙ מְחֹלָ֣ל מִפְּשָׁעֵ֔נוּ מְדֻכָּ֖א מֵעֲוֺנֹתֵ֑ינוּ מוּסַ֤ר שְׁלוֹמֵ֙נוּ֙ עָלָ֔יו וּבַחֲבֻרָת֖וֹ נִרְפָּא־לָֽנוּ׃ כֻּלָּ֙נוּ֙ כַּצֹּ֣אן תָּעִ֔ינוּ אִ֥ישׁ לְדַרְכּ֖וֹ פָּנִ֑ינוּ וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ.”
כל אחד מקורבנות ממלאי מקום אלה, שאלוהים ציווה שבני ישראל יביאו אל הכוהנים, מדברים במידה מסוימת על אישיותו, חייו ומותו של המשיח. הפר מדבר על שירות; האיל מדבר על הקדשה (אלוהים סיפק איל לקורבן במקום יצחק); השה מדבר על גאולה, בייחוד בפסח; גדיים מדברים על ממלא המקום האישי שלנו, מפני שהם חיה ראויה לקורבן, אך ניחנים באישיות עצמאית, כמלכנו הרועה, שאינה ראויה לאנשים שנבראו בצלם אלוהים. ישוע בא “בדמות בשר חוטא” כדי להיות כפרתנו (רומ’ ח ;3 ויק’ טז). יונים ותורים מסמלים את ציפורי השלום “השמיימיות.”
חמשת הקורבנות מצביעים על הצורך שהמשיח, הקורבן הנצחי, יחיה חיים ללא חטא כלפי אלוהים. רק אז יוכל להיות אותו קורבן כולל ומושלם בעבור חוב החטא. רק באופן זה יוכל לגאול ולרצות את העם לאלוהים הקדוש (ישע’ מג 25). ישוע חי עלי אדמות אך ללא חטא.
קורבן העולה – ישוע נתן את כל כולו לאלוהים כקורבן – גם בחייו וגם במותו על הצלב – ובאופן זה ‘הועלה לגמרי באש’ כאשר סבל את זעם אלוהים ואת ההפרדה מאביו כשנשא את חטאינו עליו בצלב.
קורבן הסולת – אסור היה שקורבן הסולת (ושום קורבן אחר) יבוא במגע או בקרבה עם חמץ או דבש (ויק’ ב ;11 אך ראה גם ויק’ כג 17). כל קורבנות הסולת שהוקרבו דרשו תיבול במלח, ששמר מרקבון וטומאה. ישוע חי חיים טהורים, שלא נשחתו, וללא חטא; האיש המושלם היחיד. הוא לא היה צריך להקריב קורבן דם בעבור עצמו. לא היו שום רשעות או צביעות באישיותו. כמו כן, הוא לא התענג על מתיקותם הטבעית של תענוגות חיים אלה, שיכולים להפחית ממטרתו של אלוהים לקדש ולפאר את שמו. חייו של ישוע היו מוקדשים לגמרי לאלוהים כדי לשמור את מטרת בריתו והבטחותיו לעמו ולבריאתו: קודש לאדוני!
קורבן החטאת – ישוע נשא את חטא טבענו על הצלב, ואת חטא כל העולם, שהוא בהתנגדותו ובמריו של האדם באלוהים.
קורבן האשם – ישוע נשא את אשמתנו, טומאתנו, ובושתנו בגלל חטאנו. נושענו בחסד, ואף על פי שאנו עדיין חוטאים, הרי שאנו מוצדקים באמצעות האמונה עד סוף חיינו. קורבן האשם מוזכר בישעיה נג המדבר על קורבנו המכפר של המשיח (ישע׳ נג 10): “וַיהוָ֞ה חָפֵ֤ץ דַּכְּאוֹ֙ הֶֽחֱלִ֔י (החטא) אִם־תָּשִׂ֤ים אָשָׁם֙ נַפְשׁ֔וֹ יִרְאֶ֥ה זֶ֖רַע יַאֲרִ֣יךְ יָמִ֑ים וְחֵ֥פֶץ יְהוָ֖ה בְּיָד֥וֹ יִצְלָֽח.”
קורבן השלמים – על בסיס העובדה שישוע מילא את הקורבנות הקודמים – במותו פעם אחת, כקורבן, ובתחייתו לנצח – יש לנו שלום עם אלוהים, עם עצמנו ועם אחרים. הכוהן והחוטא כאחד, יכלו לאכול רק מקורבן השלמים, ואם הקורבן היה קורבן תודה, הוא כלל חמץ יחד עם המצה. סעודת האדון היא הזכר לכל מה שישוע הביא לידי מימוש בשביל אלוהים ובשבילנו במותו המכפר כקורבן (לוקס כב 20-19). בסעודה האחרונה הוא, הכוהן הגדול על דברת מלכיצדק, חילק את הלחם והיין (התזכורות לבשרו ודמו של שה הקורבן בפסח) עם שליחיו החוטאים, בציפייה לשלום הריצוי שעשה איתם ונתן להם (יוח’ יד 27).
לסיכום, ניתן לראות שהתפקיד העיקרי של עבודת המשכן והכוהנים היה לאפשר לאדם החוטא לקבל סליחה מאלוהים ועל ידי כך לתת לכל אדם, שרוצה לחזור בתשובה, את הגישה לאלוהים הקדוש ולחיי נצח.
אלוהים קדוש ואנו יכולים לגשת אליו רק כשאנו קדושים. “היו קדושים כי קדוש אני”, אינה רק בקשה, אלא עיקרון אלוהי. ללא קדושה בחיינו אין לנו גישה לאלוהים קדוש. אלוהים קבע ששכר החטא הוא המוות ורק הדם יכול לכפר על הנפש, ככתוב: “כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר.” (ויקרא יז 11).
כאשר אנו חוטאים ואין לנו סליחת חטאים הרי שאנו מתים מבחינה רוחנית. אין לנו קשר עם אלוהים ואין לנו חיי נצח. אלוהים אמר לאדם וחווה שאם יאכלו מעץ הדעת ימותו. יחד עם זאת, אנו רואים שהם נשארים בחיים מבחינה פיסית ומגורשים מגן עדן. אלוהים כן קיים את שאמר. אדם וחווה מתו מבחינה רוחנית כאשר הם גורשו מנוכחותו ואיבדו את הקשר עם אלוהים. כעת, רק קורבן יכול היה לתקן את הנתק הזה. אדם וחווה, וכן גם ילדיהם, הקריבו קורבנות זמן רב לפני שאלוהים ייסד את עבודת המשכן והכהונה על הקורבנות שבה. עקרון עבודת הקורבנות לסליחת חטאים היה קיים כבר מבראשית.
אלוהים בחסדו מקבל את דם הקורבן, את המוות שלו, במקומנו. אבל, הדבר חייב להיות מלווה באמונה ובחרטה אמיתית, ואנו רואים זאת בפרשה: “וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו” (א 4, ג 2, 8, 13, ד 4, 24, 29, 33). על המקריב היה לסמוך את ידיו על הקורבן. היה זה סמל לכך שהמקריב מבין ומאמין שהקורבן לוקח עליו את החטא שלו ומת במקומו. זהו ביטוי להכרה בכך שמישהו היה צריך למות במקומי, בגלל החטא שלי. הדם, המסמל את החיים, היה צריך להישפך על המזבח כדי לכפר בעד נפש החוטא. אין תחליף לעיקרון אלוהי זה. אלוהים לא שינה את השיטה.
חרטה ללא קורבן אינה מכפרת וקורבן ללא חרטה אינו מכפר באותה מידה. “חָדְשֵׁיכֶ֤ם וּמוֹעֲדֵיכֶם֙ שָׂנְאָ֣ה נַפְשִׁ֔י הָי֥וּ עָלַ֖י לָטֹ֑רַח נִלְאֵ֖יתִי נְשֹֽׂא… רַחֲצוּ֙ הִזַּכּ֔וּ הָסִ֛ירוּ רֹ֥עַ מַעַלְלֵיכֶ֖ם מִנֶּ֣גֶד עֵינָ֑י חִדְל֖וּ הָרֵֽעַ׃ לִמְד֥וּ הֵיטֵ֛ב דִּרְשׁ֥וּ מִשְׁפָּ֖ט אַשְּׁר֣וּ חָמ֑וֹץ שִׁפְט֣וּ יָת֔וֹם רִ֖יבוּ אַלְמָנָֽה׃ לְכוּ־נָ֛א וְנִוָּֽכְחָ֖ה יֹאמַ֣ר יְהוָ֑ה אִם־יִֽהְי֨וּ חֲטָאֵיכֶ֤ם כַּשָּׁנִים֙ כַּשֶּׁ֣לֶג יַלְבִּ֔ינוּ אִם־יַאְדִּ֥ימוּ כַתּוֹלָ֖ע כַּצֶּ֥מֶר יִהְיֽוּ׃ אִם־תֹּאב֖וּ וּשְׁמַעְתֶּ֑ם ט֥וּב הָאָ֖רֶץ תֹּאכֵֽלוּ׃ וְאִם־תְּמָאֲנ֖וּ וּמְרִיתֶ֑ם חֶ֣רֶב תְּאֻכְּל֔וּ כִּ֛י פִּ֥י יְהוָ֖ה דִּבֵּֽר.” (ישעיה א 19-14).
אלוהים רוצה לברך אותנו, אך הוא יכול לעשות זאת רק כשאנו חיים חיי קדושה. אנו יכולים לחיות חיי קדושה רק כשיש לנו סליחה על חטאים, וסליחה על חטאים היא רק ע”י קורבן.
גם היום יש לנו קורבן תמים וטהור שניתן פעם אחת בשביל כולנו. זהו ישוע המשיח. על ידי אמונה בו ובקורבנו עבורנו, מתוך חרטה אמיתית וחזרה בתשובה, אנו מקבלים סליחה על חטאינו, קדושה וגישה אל נוכחות אלוהים.

אחריות קולקטיבית
בפרשה זו אנו רואים את העיקרון שחטאי מנהיגים מביאים אשמה על עמם – אפילו חטאים שנעשו בשגגה וחוסר ידיעה. אשמה זו עוברת מדור לדור עד לחזרה בתשובה (ויק’ ד 3-1, 14-13). בהפטרה מישעיהו אלוהים אומר שיעקב וישראל לא הביאו לו את הקורבנות הרצויים כדי לתת לו כבוד; לכן הוא יתן את יעקב וישראל לקללה ולגידופים (ישע’ מג 23, 28). אם ישוע הוא קדוש ישראל האמיתי שנשלח על ידי אבי ישראל כדי לגאול את עמו, אזי שהעדות הכוזבת וההאשמה הבלתי מוצדקת על ידי הכוהן הגדול, קיפא, כלפי איש חף מפשע זה, לפי התורה, הביאה אשמה על כל עם ישראל. רוח הקודש הוא שפועל בליבו של המאמין ומשכנע אותו באמת פועלו וזהותו של המשיח לתשובה, והפיצוי יינתן לעם ירושתו של אלוהים. (ויק’ כו 42-40; מתי כו 66-56; כז 25-20; יוח’ יא 55-45, יח 14-13; מה”ש ה 32-24).
כל קורבנות בעלי החיים הרבים תחת התורה וכהונת הלוויים לא הצליחו לגרום לעם לעזוב עוון ולאהוב צדקה (רומ’ ח 3). היה נחוץ משהו מעבר לכך, ואלוהים כבר תכנן דבר זה מלפני היווסד תבל. “אָנֹכִ֨י אָנֹכִ֥י ה֛וּא מֹחֶ֥ה פְשָׁעֶ֖יךָ לְמַעֲנִ֑י וְחַטֹּאתֶ֖יךָ לֹ֥א אֶזְכֹּֽר” (ישע’ מג 25). הוא אומר שוב, “אַֽל־תִּפְחֲדוּ֙ וְאַל־תִּרְה֔וּ הֲלֹ֥א מֵאָ֛ז הִשְׁמַעְתִּ֥יךָ וְהִגַּ֖דְתִּי וְאַתֶּ֣ם עֵדָ֑י הֲיֵ֤שׁ אֱל֙וֹהַּ֙ מִבַּלְעָדַ֔י וְאֵ֥ין צ֖וּר בַּל־יָדָֽעְתִּי.” (ישע’ מד 8). אלוהים מצהיר מעבר לכך, “זְכָר־אֵ֣לֶּה יַעֲקֹ֔ב וְיִשְׂרָאֵ֖ל כִּ֣י עַבְדִּי־אָ֑תָּה יְצַרְתִּ֤יךָ עֶֽבֶד־לִי֙ אַ֔תָּה יִשְׂרָאֵ֖ל לֹ֥א תִנָּשֵֽׁנִי׃ מָחִ֤יתִי כָעָב֙ פְּשָׁעֶ֔יךָ וְכֶעָנָ֖ן חַטֹּאותֶ֑יךָ שׁוּבָ֥ה אֵלַ֖י כִּ֥י גְאַלְתִּֽיךָ” (ישע’ מד 22-21).
“אֲבָל הַמָּשִׁיחַ, בְּבוֹאוֹ לִהְיוֹת כֹּהֵן גָּדוֹל לַטּוֹבוֹת הָעֲתִידוֹת… הִשִּׂיג פְּדוּת עוֹלָמִים; שֶׁכֵּן אִם דַּם פָּרִים וּשְׂעִירִים… יְקַדְּשׁוּ עַד כְּדֵי לְטַהֵר אֶת הַגּוּף,עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה דָּמוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הִקְרִיב עַצְמוֹ לֵאלֹהִים בְּרוּחַ עוֹלָמִים וּבְלֹא מוּם – יְטַהֵר אֶת מַצְפּוּנֵנוּ מִמַּעֲשֵׂי מָוֶת כְּדֵי שֶׁנַּעֲבֹד אֶת אֱלֹהִים חַיִּים. לָכֵן הוּא מְתַוֵּךְ לִבְרִית חֲדָשָׁה, וְעַל–יְדֵי כָּךְ – מֵאַחַר שֶׁמֵּת לִפְדוֹת מִן הַפְּשָׁעִים אֲשֶׁר נַעֲשׂוּ בִּימֵי הַבְּרִית הָרִאשׁוֹנָה – יְקַבְּלוּ הַמְקֹרָאִים אֶת נַחֲלַת עוֹלָם הַמֻּבְטַחַת.” (עבר’ ט 15-11).[הב]

שיטת הקורבנות אותה ראה משה על הר סיני ייסדה עקרונות שונים המצביעים על הקורבן האולטימטיבי שיטפל בבעיית החטא אחת ולתמיד. אולם, הקורבנות אותן ראה משה היו זמניות. זמניות באפקטיביות שלהן לטווח הקצר, שהרי היה צורך לחזור עליהן בתכיפות, וזמניות לטווח הארוך, שהרי ביום מן הימים קורבן המשיח, המכפר באופן סופי, היה עתיד לקחת את מקומן.

ויקרא א 4: “וְסָמַ֣ךְ יָד֔וֹ עַ֖ל רֹ֣אשׁ הָעֹלָ֑ה וְנִרְצָ֥ה ל֖וֹ לְכַפֵּ֥ר עָלָֽיו.” ניתן להבין זאת כסוג של העברת חטא האדם לקורבן. ויק’ טז 21: “וְסָמַ֨ךְ אַהֲרֹ֜ן אֶת־שְׁתֵּ֣י יָדוֹ עַ֨ל רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִיר֮ הַחַי֒ וְהִתְוַדָּ֣ה עָלָ֗יו אֶת־כָּל־עֲוֺנֹת֙ בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵ֔ל וְאֶת־כָּל־פִּשְׁעֵיהֶ֖ם לְכָל־חַטֹּאתָ֑ם וְנָתַ֤ן אֹתָם֙ עַל־רֹ֣אשׁ הַשָּׂעִ֔יר”. (ישעיה נג 6 מקשר זאת לקורבן המשיח: “וַֽיהוָה֙ הִפְגִּ֣יעַ בּ֔וֹ אֵ֖ת עֲוֺ֥ן כֻּלָּֽנוּ”). סמיכת ידיים על הקורבן היא פעולה של הזדהות עם הקורבן: האדם בעצם אומר, “מה שנעשה לקורבן זה – יהא זה כנעשה לי.”

ויקרא ד 15-13: “וְאִ֨ם כָּל־עֲדַ֤ת יִשְׂרָאֵל֙ יִשְׁגּ֔וּ וְנֶעְלַ֣ם דָּבָ֔ר מֵעֵינֵ֖י הַקָּהָ֑ל וְ֠עָשׂוּ אַחַ֨ת מִכָּל־מִצְוֺ֧ת יְהוָ֛ה אֲשֶׁ֥ר לֹא־תֵעָשֶׂ֖ינָה וְאָשֵֽׁמוּ׃ וְנֽוֹדְעָה֙ הַֽחַטָּ֔את אֲשֶׁ֥ר חָטְא֖וּ עָלֶ֑יהָ וְהִקְרִ֨יבוּ הַקָּהָ֜ל פַּ֤ר בֶּן־בָּקָר֙ לְחַטָּ֔את וְהֵבִ֣יאוּ אֹת֔וֹ לִפְנֵ֖י אֹ֥הֶל מוֹעֵֽד׃ וְ֠סָמְכוּ זִקְנֵ֨י הָעֵדָ֧ה אֶת־יְדֵיהֶ֛ם עַל־רֹ֥אשׁ הַפָּ֖ר לִפְנֵ֣י יְהוָ֑ה וְשָׁחַ֥ט אֶת־הַפָּ֖ר לִפְנֵ֥י יְהוָֽה.”
כאשר נעשה וניתן קורבן בעבור כל העם, המנהיגים היו אלה שייצגו את העם, בסמיכת ידיהם על הקורבן, למען כל האומה. כך גם כאשר הכפרה הסופית נעשתה – המנהיגים פעלו למען כולם. באירועים שהובילו למותו של ישוע, המנהיגים היו אלה שלקחו את היוזמה ופעלו. “בְּאוֹתָהּ עֵת נִקְהֲלוּ רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם אֶל חֲצַר הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל, קַיָּפָא שְׁמוֹ, וְהֶחְלִיטוּ לִתְפֹּס אֶת יֵשׁוּעַ בְּעָרְמָה וּלְהָמִית אוֹתוֹ, אַךְ אָמְרוּ׃ ״לֹא בֶּחָג, שֶׁמָּא תִּהְיֶה מְהוּמָה בָּעָם” (מתי כו 5-3).
גם כאשר באו לעצור ולהסגיר את ישוע, היתה זו קבוצה שנשלחה על ידי המנהיגים: “פָּנָה יֵשׁוּעַ אֶל רָאשֵׁי הַכֹּהֲנִים וּקְצִינֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בָּאוּ עָלָיו, וְאָמַר׃ ״כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת!” (לוקס כב 52). אפילו הכוהן הגדול, מבלי לדעת זאת, היה זה שניבא כי טוב שאדם אחד ימות בעד כל האומה: “קַיָּפָא, שֶׁהָיָה אֶחָד מֵהֶם וְהוּא הַכֹּהֵן הַגָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה, אָמַר לָהֶם׃ ״אֵין אַתֶּם יוֹדְעִים כְּלוּם, אַף אֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכְּדַאי לָנוּ כִּי אִישׁ אֶחָד יָמוּת בְּעַד הָעָם וְלֹא תֹּאבַד כָּל הָאֻמָּה כֻּלָּהּ.״ לֹא מִלִּבּוֹ אָמַר זֹאת, אֶלָּא שֶׁבִּהְיוֹתוֹ כֹּהֵן גָּדוֹל בְּאוֹתָהּ שָׁנָה הִתְנַבֵּא כִּי יֵשׁוּעַ עָתִיד לָמוּת בְּעַד הָאֻמָּה; וְלֹא רַק בְּעַד הָאֻמָּה, אֶלָּא גַּם כְּדֵי שֶׁיְּקַבֵּץ לָאֶחָד אֶת נְפוּצוֹת בְּנֵי–הָאֱלֹהִים. מֵאוֹתוֹ יוֹם גָּמְרוּ אֹמֶר לְהָמִית אוֹתוֹ” (יוח’ יא 53-49).

ויקרא ה 15, 17: נֶ֚פֶשׁ כִּֽי־תִמְעֹ֣ל מַ֔עַל וְחָֽטְאָה֙ בִּשְׁגָגָ֔ה מִקָּדְשֵׁ֖י יְהוָ֑ה וְהֵבִיא֩ אֶת־אֲשָׁמ֨וֹ לַֽיהוָ֜ה אַ֧יִל תָּמִ֣ים מִן־הַצֹּ֗אן בְּעֶרְכְּךָ֛ כֶּֽסֶף־שְׁקָלִ֥ים בְּשֶֽׁקֶל־הַקֹּ֖דֶשׁ לְאָשָֽׁם… וְאִם־נֶ֙פֶשׁ֙ כִּ֣י תֶֽחֱטָ֔א וְעָֽשְׂתָ֗ה אַחַת֙ מִכָּל־מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְלֹֽא־יָדַ֥ע וְאָשֵׁ֖ם וְנָשָׂ֥א עֲוֺנֽוֹ.” כל חטא, בין אם בידיעה ובין אם בשגגה וללא ידיעה, דורש תשלום.

תורת הקורבנות
ספר ויקרא המכונה בפי חכמינו בשם ״תורת הכוהנים״, עוסק בפרקיו הראשונים בתורת הקורבנות. לפי תורת משה, הקורבן הנו היסוד הראשי בעבודת אלוהים, ולפיכך הוא תופס מקום ראשון בספר זה. פרשת ״ויקרא״ מפרטת את הקורבנות למיניהם. חמישה סוגי הקורבנות היו:
–  העולה ובן־סוגו,
–  זבח השלמים,
–  החטאת ובן־סוגו,
–  האשם,
–  המנחה.
היו קורבנות – העולה, המנחה, השלמים – שבדרך כלל הוקרבו מתוך רצון חופשי ולא מתוך חובה. ״אדם כי יקריב״ כתוב, ״זה וזה יקריב״, או ״כך וכך יקריב״.
לעומת זאת, החטאת והאשם היו חובה: “…נֶ֗פֶשׁ כִּֽי־תֶחֱטָ֤א בִשְׁגָגָה֙ מִכֹּל֙ מִצְוֺ֣ת יְהוָ֔ה אֲשֶׁ֖ר לֹ֣א תֵעָשֶׂ֑ינָה וְעָשָׂ֕ה מֵאַחַ֖ת מֵהֵֽנָּה׃ אִ֣ם הַכֹּהֵ֧ן הַמָּשִׁ֛יחַ יֶחֱטָ֖א לְאַשְׁמַ֣ת הָעָ֑ם וְהִקְרִ֡יב עַ֣ל חַטָּאתוֹ֩ אֲשֶׁ֨ר חָטָ֜א פַּ֣ר בֶּן־בָּקָ֥ר תָּמִ֛ים לַיהוָ֖ה לְחַטָּֽאת…” (ויק’ ד 3-2). המדובר כאן הוא בחטא שנעשה בשגגה, בלי כוונה, או בלי דעת. לא כך החטא שנעשה בזדון – עבורו אין קורבן בכלל. חטא שכזה נענש בכרת.
ספר שמות מספר לנו בסיומו על גמר בניית המשכן, ריהוטו, ונוכחות השכינה במקום: “וַיְכַ֥ס הֶעָנָ֖ן אֶת־אֹ֣הֶל מוֹעֵ֑ד וּכְב֣וֹד יְהוָ֔ה מָלֵ֖א אֶת־הַמִּשְׁכָּֽן” (שמות מ 34). כעת בא הכתוב ללמדנו כיצד לשמור על מגע עם אלוהים קדוש, וכבר בתחילת ספר ויקרא מתבררים לנו שלושה עקרונות יסודיים, אשר בלעדיהם לא ייתכן כל מגע עם אלוהים:
.1 לחטא במזיד אין תקנה, ולפי חכמינו עונשו כָּרֵת.
.2 עקרון הקורבן. גם החוטא בשגגה אינו פטור, אלא שכאן הקב״ה בחסדו הרב נותן אפשרות לתקן את המעוות על־ידי קרבן חטאת, או אשם.
.3 עקרון הכהונה. הכהונה בתכונתה האידיאלית שימשה מעין יד מקשרת בין הקב״ה ובין האדם.

מנהגים ״מיושנים״?
אפשר לטעון, ורבים מאוד הם הטוענים כיום, שכל עניין הקורבנות והכהונה שייך לתקופה קדומה, פרימטיבית, ושאין לו מקום כלשהו בעולם המודרני של ימינו. יש גם הטוענים שדבר זה הנו בגדר הבלתי־אפשרי כיום, מאחר ואין לנו בית־מקדש והתורה אסרה להקריב קורבנות במקום אחר כלשהו.
ובכן, הצורה בה פעלה תקנה זו, כל זמן שעמד בית־המקדש, ודאי שאין לה מקום כיום ואין גם צורך בה; אולם עקרונות היסוד של חוקה זו, נשארו שרירים וקיימים משלושה טעמים:
.1 קדושת אלוהים דורשת עונש לחטא, גם בימינו אנו.
.2 דם כפרה דרוש גם היום, כי ללא שפיכת דם אין כפרה, אין מחילה, אין סליחה: “כִּ֣י נֶ֣פֶשׁ הַבָּשָׂר֮ בַּדָּ֣ם הִוא֒ וַאֲנִ֞י נְתַתִּ֤יו לָכֶם֙ עַל־הַמִּזְבֵּ֔חַ לְכַפֵּ֖ר עַל־נַפְשֹׁתֵיכֶ֑ם כִּֽי־הַדָּ֥ם ה֖וּא בַּנֶּ֥פֶשׁ יְכַפֵּֽר” (ויק’ יז 11). יחס תקין לקב״ה לא ייתכן בלי דם כפרה.
.3 בגלל חולשתנו האנושית, דרוש לנו איש ביניים, מתווך, כהן, אשר לפי דברי איוב ט 33: “יָשֵׁ֖ת יָד֣וֹ עַל־שְׁנֵֽינוּ” (האדם והאלוהים).
על סמך מה לוקחים אנו לעצמנו את הרשות לבטל עקרונות חשובים אלה של התגלות אלוהים, או להתנכר להם? כיצד זה קרה, שהעם הנבחר מתייחס בזלזול, או באדישות, לדברים שתופסים מקום כה מרכזי במקרא? עלינו, החרדים לדבר ה,’ לזכור שהתגלות האלוהים הנה מקשה אחת, גוף אורגני, אשר אין לתקן ממנו איבר זה או אחר, כפי שיעלה על דעתנו.
אם ספר ויקרא אינו אקטואלי כיום, מי יערוב לנו שיתר דברי ההתגלות האלהית, כגון אלה המייחדים מקום לעם ישראל כעם נבחר – ״ממלכת כהנים וגוי קדוש״ – מי יערוב לנו שדברים אלה הנם אקטואלים ובעלי תוקף גם כיום? מי יוכל לטעון שזכותנו לארץ הקודש לא נתבטלה לפני אלפיים שנה? ובכן… “דְבַר־אֱלֹהֵ֖ינוּ יָק֥וּם לְעוֹלָֽם” (ישע’ מ 8). אך עלינו לקבל את כל דבר ה’ ולא רק את מה שמתחשק לנו.
כאן עלינו להדגיש את ההבדל בין הזמני, החולף, ובין הנצחי והבלתי־חולף. הגלויים עברו, במקרה זה; אך העיקרון הנו בר־קיימא ונצחי. עלינו לחפש ולדרוש אם הביטוי הזמני, הסמל, הרמז, לא נתן מקום לביטוי אחר, קבוע ובר־קיימא של אותו עקרון.
ואכן כך הוא הדבר: נביאי ישראל הצביעו בדברי הנבואה שלהם על המשיח שיסבול עבור רבים. ישעיה מצהיר ואומר: “בְּדַעְתּ֗וֹ יַצְדִּ֥יק צַדִּ֛יק עַבְדִּ֖י לָֽרַבִּ֑ים וַעֲוֺנֹתָ֖ם ה֥וּא יִסְבֹּֽל” (ישע’ נג 11). המשיח יסבול, איפוא, עבור הרבים, מטיל את אשמתם על עצמו ובדרך זו מצדיק אותם. הוא הקורבן האלוהי עבור עולם חוטא. אולם ישעיה ממשיך ומוסיף: “לָכֵ֞ן אֲחַלֶּק־ל֣וֹ בָרַבִּ֗ים… תַּ֗חַת אֲשֶׁ֨ר הֶעֱרָ֤ה לַמָּ֙וֶת֙ נַפְשׁ֔וֹ וְאֶת־פֹּשְׁעִ֖ים נִמְנָ֑ה וְהוּא֙ חֵטְא־רַבִּ֣ים נָשָׂ֔א וְלַפֹּשְׁעִ֖ים יַפְגִּֽיעַ” (ישע’ נג 12), כלומר, הוא יבקש ויפציר בתפילה מתמדת לאלוהים בעבורם. המשיח הנו הקורבן והכוהן. ואמנם, בשני תפקידים יסודיים אלה מתארת הברית החדשה את המשיח. זהו סוד אשר ה’ מגלה ליראיו, ואת בריתו הוא מודיעם.
אכן, בו, במשיח, “חֶֽסֶד־וֶאֱמֶ֥ת נִפְגָּ֑שׁוּ צֶ֖דֶק וְשָׁל֣וֹם נָשָֽׁקוּ” (תהל’ פה 11). [שא, 94-91]

הפטרה: ישעיה מג 21 – מד 23