פרשת השבוע

 

 

פרשת עקב: דברים ז 12 – יא 25

דברים ח 3-2: “וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הֹלִֽיכֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛ הֲתִשְׁמֹ֥ר מִצְוֺתוֹ אִם־לֹֽא׃ וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ וְלֹ֥א יָדְע֖וּן אֲבֹתֶ֑יךָ לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם.”
אנו למדים שנתינת המן (שמות טז) היתה לא רק אספקה על טבעית של אלוהים עבור בני ישראל במדבר. אלוהים התכוון שדבר זה יהיה מבחן של נאמנותם למצוותיו. כאשר המשיח, בן ישראל המושלם, נבחן במדבר, הוא ציטט מקטע זה כאשר דחה את פיתויו של השטן: בִּהְיוֹתוֹ מָלֵא רוּחַ הַקֹּדֶשׁ שָׁב יֵשׁוּעַ מִן הַיַּרְדֵּן, וְהָרוּחַ הוֹבִילָה אוֹתוֹ בַּמִּדְבָּר בְּמֶשֶׁךְ אַרְבָּעִים יוֹם כְּשֶׁהַשָּׂטָן מְנַסֶּה אוֹתוֹ. בְּאוֹתָם יָמִים לֹא אָכַל מְאוּמָה, וְכַאֲשֶׁר הִגִּיעוּ לְקִצָּם הָיָה רָעֵב. אָמַר לוֹ הַשָּׂטָן׃ ״אִם בֶּן–הָאֱלֹהִים אַתָּה, צַוֵּה עַל הָאֶבֶן הַזֹּאת שֶׁתְּהֵא לְלֶחֶם.״ הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ׃ ״הֵן כָּתוּב, ׳כִּי לֹא עַל–הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם׳.״ (לוקס ד 4-1). ישראל אמנם לא עברו את מבחן המן במדבר, ואפילו התלוננו עליו. אולם המשיח עבר את כל מבחני אלוהים מבלי להתלונן וללא חטא. מכיוון שחווה את המבחנים, יכל לבוא לעזרת ההולכים אחריו כשהם עצמם נבחנים: כִּי אֵין לָנוּ כֹּהֵן גָּדוֹל שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָחוּשׁ עִמָּנוּ אֶת חֻלְשׁוֹתֵינוּ, אֶלָּא אֶחָד שֶׁהִתְנַסָּה בַּכֹּל כָּמוֹנוּ מִבְּלִי חֵטְא.עַל כֵּן נִקְרְבָה בְּבִטָּחוֹן אֶל כֵּס הַחֶסֶד לְקַבֵּל רַחֲמִים וְלִמְצֹא חֶסֶד לְעֶזְרָה בְּעִתָּהּ” (עבר’ ד 16-15). “שׁוּם נִסָּיוֹן לֹא בָּא עֲלֵיכֶם מִלְּבַד נִסָּיוֹן אֱנוֹשִׁי רָגִיל. נֶאֱמָן הוּא הָאֱלֹהִים וְלֹא יַנִּיחַ לָכֶם לְהִתְנַסּוֹת לְמַעְלָה מִיכָלְתְּכֶם, אֶלָּא עִם הַנִּסָּיוֹן יָכִין גַּם אֶת דֶּרֶךְ הַמּוֹצָא כְּדֵי שֶׁתּוּכְלוּ לַעֲמֹד בּוֹ” (קור”א י 13).

ממלכת כוהנים וגוי קדוש לה’: אלוהים בחר בישראל והועידו להיות ״ממלכת כהנים וגוי קדוש”. יציאתו ממצרים, ההתגלות הנעלה ליד סיני, הליכתו במדבר במשך ארבעים שנה, כל אלה גם יחד נועדו לאמן ולהכשיר את ישראל למעמד רם זה: “וְזָכַרְתָּ֣ אֶת־כָּל־הַדֶּ֗רֶךְ אֲשֶׁ֨ר הֹלִֽיכֲךָ֜ יְהוָ֧ה אֱלֹהֶ֛יךָ זֶ֛ה אַרְבָּעִ֥ים שָׁנָ֖ה בַּמִּדְבָּ֑ר לְמַ֨עַן עַנֹּֽתְךָ֜ לְנַסֹּֽתְךָ֗ לָדַ֜עַת אֶת־אֲשֶׁ֧ר בִּֽלְבָבְךָ֛… וַֽיְעַנְּךָ֮ וַיַּרְעִבֶךָ֒ וַיַּֽאֲכִֽלְךָ֤ אֶת־הַמָּן֙ אֲשֶׁ֣ר לֹא־יָדַ֔עְתָּ… לְמַ֣עַן הוֹדִֽעֲךָ֗ כִּ֠י לֹ֣א עַל־הַלֶּ֤חֶם לְבַדּוֹ֙ יִחְיֶ֣ה הָֽאָדָ֔ם כִּ֛י עַל־כָּל־מוֹצָ֥א פִֽי־יְהוָ֖ה יִחְיֶ֥ה הָאָדָֽם” (דבר’ ח 3-2). כלומר, לא תאוות החך, כי אם אהבת אלוהים בלב האדם צריכה לשמש קו מנחה ועקרון היסוד בחיי האמונה. לא החומר, כי אם הרוח הנו יסוד היסודות. ה’ אכן בחר בישראל, אולם בחירה אלוהית אין פירושה שעל ישראל להישאר כלי בלתי פעיל, נטול יוזמה, בידי אלוהים, אשר היעוד האלוהי יתגשם בו ועל ידו באופן אוטומטי. נדרשת היענות ושיתוף פעולה מצד ישראל.
בפרשת ״עקב״, אשר היא חלק מדברי הפרידה של משה לעם, מדגיש מנהיגו הדגול של ישראל את הדרישה הזו של אלוהים מעמו: “וְהָיָ֣ה׀ עֵ֣קֶב תִּשְׁמְע֗וּן אֵ֤ת הַמִּשְׁפָּטִים֙ הָאֵ֔לֶּה וּשְׁמַרְתֶּ֥ם וַעֲשִׂיתֶ֖ם אֹתָ֑ם וְשָׁמַר֩ יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לְךָ֗ אֶֽת־הַבְּרִית֙ וְאֶת־הַחֶ֔סֶד אֲשֶׁ֥ר נִשְׁבַּ֖ע לַאֲבֹתֶֽיךָ׃ וַאֲהֵ֣בְךָ֔ וּבֵרַכְךָ֖ וְהִרְבֶּ֑ךָ וּבֵרַ֣ךְ פְּרִֽי־בִטְנְךָ֣ וּפְרִֽי־אַ֠דְמָתֶךָ דְּגָ֨נְךָ֜ וְתִֽירֹשְׁךָ֣ וְיִצְהָרֶ֗ךָ שְׁגַר־אֲלָפֶ֙יךָ֙ וְעַשְׁתְּרֹ֣ת צֹאנֶ֔ךָ עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר־נִשְׁבַּ֥ע לַאֲבֹתֶ֖יךָ לָ֥תֶת לָֽךְ׃ בָּר֥וּךְ תִּֽהְיֶ֖ה מִכָּל־הָעַמִּ֑ים” (דבר’ ז 14-12).

יחידי סגולה: תוכנית אלוהים מבוססת על יסודות איתנים, ואין כח בעולם אשר יוכל לבטל אותה. האלוהים הינו הראשון והאחרון; הוא יודע את סוף הדבר מתחילתו, ואין דבר אשר יוכל להפתיעו. לפיכך, הוא בחר מתוך מסגרת עם ישראל יחידי-סגולה, אשר היו מוכנים להקריב את הכל על מזבח היעוד האלוהי והאמת האלוהית. וכך אנו קוראים בהפטרה לפרשת ״עקב״:
“אֲדֹנָ֣י יְהֹוִ֗ה נָ֤תַן לִי֙ לְשׁ֣וֹן לִמּוּדִ֔ים לָדַ֛עַת לָע֥וּת אֶת־יָעֵ֖ף דָּבָ֑ר יָעִ֣יר׀ בַּבֹּ֣קֶר בַּבֹּ֗קֶר יָעִ֥יר לִי֙ אֹ֔זֶן לִשְׁמֹ֖עַ כַּלִּמּוּדִֽים׃ אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ פָּתַֽח־לִ֣י אֹ֔זֶן וְאָנֹכִ֖י לֹ֣א מָרִ֑יתִי אָח֖וֹר לֹ֥א נְסוּגֹֽתִי׃ גֵּוִי֙ נָתַ֣תִּי לְמַכִּ֔ים וּלְחָיַ֖י לְמֹֽרְטִ֑ים פָּנַי֙ לֹ֣א הִסְתַּ֔רְתִּי מִכְּלִמּ֖וֹת וָרֹֽק” (ישע’ נ 6-4).
כזו היא דרכו של נביא אמת. הוא שומע את קול אלוהים, וקול זה הינו כאש בוערת בליבו. הוא יוצא לחשוף את החטא, להוכיח, להשיב את האובד לאלוהים, לעודד את העייף, את השואף לשלום עם אלוהים, ולנחם את האבל. והנה הוא מוצא את עצמו נרדף ומוכה, אובייקט לחרפות ורוק. באותה וודאות, ששאגת האריה מקפיאה ומעוררת פחד בליבו של הטרף, חייב דבר אלוהים, אשר יצא מפיו, לפעול את פעולתו: “אַרְיֵ֥ה שָׁאָ֖ג מִ֣י לֹ֣א יִירָ֑א אֲדֹנָ֤י יְהוִה֙ דִּבֶּ֔ר מִ֖י לֹ֥א יִנָּבֵֽא.”

שני מיני סבל בעולם:
.1 האחד הוא בבחינת עונש מאת אלוהים על אי-משמעת וסטייה מדרך האמת. זהו הסבל הבא כתוצאה מהחטא.
.2 השני הוא על נאמנות עליונה לאלוהים בחברה שסטתה מדרך האמת ואינה יכולה לסבול את קול הצדק והאמת, ולפיכך מנסה להשתיק קול זה על־ידי רדיפות או רצח. לסוג שני זה של סובלים ונרדפים השתייכו נביאי ישראל. הטרגדיה היא, שהסבל בא עליהם מידי העם הנבחר עצמו.
הבחירה אינה פועלת אוטומטית. בזמנו של משה ובזמננו אנו, ישראל – מלבד יחידי סגולה מעטים מאד – לא הבין את מהות הבחירה האלהית. וכך, היד המבצעת, כביכול, בתכנית השלום העולמי, נשארת יד משותקת עד היום הזה.
״הסובל הגדול”: דברי ההפטרה הרשומים בפרק זה מתייחסים, אם לא באופן בלעדי, בעיקר לאותו סובל גדול, המשיח, הנביא, אשר ריכז בנפשו את כל ההתגלות האלוהית ואת כל מה שהיה לאלוהים לתת לנו. אולם ישראל דחה אותו, וכך דחה את היעוד שלו ואת השלום אשר כה חשקה נפשנו בו – שלום עם האלוהים, שלום עם הזולת. [שא, 164-160]

דברים י 13-12: “וְעַתָּה֙ יִשְׂרָאֵ֔ל מָ֚ה יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ שֹׁאֵ֖ל מֵעִמָּ֑ךְ כִּ֣י אִם־לְ֠יִרְאָה אֶת־יְהוָ֨ה אֱלֹהֶ֜יךָ לָלֶ֤כֶת בְּכָל־דְּרָכָיו֙ וּלְאַהֲבָ֣ה אֹת֔וֹ וְלַֽעֲבֹד֙ אֶת־יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֔יךָ בְּכָל־לְבָבְךָ֖ וּבְכָל־נַפְשֶֽׁךָ׃ לִשְׁמֹ֞ר אֶת־מִצְוֺ֤ת יְהוָה֙ וְאֶת־חֻקֹּתָ֔יו אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְט֖וֹב לָֽךְ.”
כשקוראים פסוקים אלה, לא ניתן שלא להבחין בסתירה לכאורה. מצד אחד הכתוב מציג את הדרישה האלוהית כדבר פשוט וטבעי, כאילו אומר: ׳מה בסך הכל אלוהים מבקש, ״רק״… ומצד שני מוצגת דרישה אולטימטיבית ובלתי אפשרית מבחינה אנושית: לשמור את כל מצוותיו וחוקותיו ולאהוב אותו ״בכל לבבך ובכל נפשך…״. ואם זה לא מספיק ברור, הכתוב ממשיך וחוזר על דרישתו של אלוהים: וּמַלְתֶּ֕ם אֵ֖ת עָרְלַ֣ת לְבַבְכֶ֑ם וְעָ֨רְפְּכֶ֔ם לֹ֥א תַקְשׁ֖וּ עֽוֹד” (י 16). “וְאָ֣הַבְתָּ֔ אֵ֖ת יְהוָ֣ה אֱלֹהֶ֑יךָ וְשָׁמַרְתָּ֣ מִשְׁמַרְתּ֗וֹ וְחֻקֹּתָ֧יו וּמִשְׁפָּטָ֛יו וּמִצְוֺתָ֖יו כָּל־הַיָּמִֽים” (יא 1). “וּשְׁמַרְתֶּם֙ אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֔ה אֲשֶׁ֛ר אָנֹכִ֥י מְצַוְּךָ֖ הַיּ֑וֹם לְמַ֣עַן תֶּחֶזְק֗וּ וּבָאתֶם֙ וִֽירִשְׁתֶּ֣ם אֶת־הָאָ֔רֶץ אֲשֶׁ֥ר אַתֶּ֛ם עֹבְרִ֥ים שָׁ֖מָּה לְרִשְׁתָּֽהּ׃ וּלְמַ֨עַן תַּאֲרִ֤יכוּ יָמִים֙ עַל־הָ֣אֲדָמָ֔ה אֲשֶׁר֩ נִשְׁבַּ֨ע יְהוָ֧ה לַאֲבֹתֵיכֶ֛ם לָתֵ֥ת לָהֶ֖ם וּלְזַרְעָ֑ם אֶ֛רֶץ זָבַ֥ת חָלָ֖ב וּדְבָֽשׁ” (יא 9-8). “וְהָיָ֗ה אִם־שָׁמֹ֤עַ תִּשְׁמְעוּ֙ אֶל־מִצְוֺתַ֔י אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם הַיּ֑וֹם לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֤ה אֱלֹֽהֵיכֶם֙ וּלְעָבְד֔וֹ בְּכָל־לְבַבְכֶ֖ם וּבְכָל־נַפְשְׁכֶֽם… לְמַ֨עַן יִרְבּ֤וּ יְמֵיכֶם֙ וִימֵ֣י בְנֵיכֶ֔ם עַ֚ל הָֽאֲדָמָ֔ה אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֧ע יְהוָ֛ה לַאֲבֹתֵיכֶ֖ם לָתֵ֣ת לָהֶ֑ם כִּימֵ֥י הַשָּׁמַ֖יִם עַל־הָאָֽרֶץ׃ כִּי֩ אִם־שָׁמֹ֨ר תִּשְׁמְר֜וּן אֶת־כָּל־הַמִּצְוָ֣ה הַזֹּ֗את אֲשֶׁ֧ר אָנֹכִ֛י מְצַוֶּ֥ה אֶתְכֶ֖ם לַעֲשֹׂתָ֑הּ לְאַהֲבָ֞ה אֶת־יְהוָ֧ה אֱלֹהֵיכֶ֛ם לָלֶ֥כֶת בְּכָל־דְּרָכָ֖יו וּלְדָבְקָה־בֽוֹ” (יא 22-13).
אלוהים אינו יכול להתפשר על קדושתו אך אלוהים גם מכיר את האדם וחולשותיו ולא הכניס אותו אל דרך ללא מוצא. אלוהים, בחסדו הרב, סיפק את הדרך בה יוכל האדם לעבוד את אלוהים לפי רצונו ודרישתו – בכל ליבו. דרך זו דורשת מילה של עורלת הלב, ולכן ברית חדשה. רק שינוי לב האדם, מלב אבן ללב בשר, יאפשר את פעולת רוח אלוהים, רוח הקודש, בליבו של האדם. על ברית זו אנו קוראים בירמיה לא 34-31: “הִנֵּ֛ה יָמִ֥ים בָּאִ֖ים נְאֻם־יְהוָ֑ה וְכָרַתִּ֗י אֶת־בֵּ֧ית יִשְׂרָאֵ֛ל וְאֶת־בֵּ֥ית יְהוּדָ֖ה בְּרִ֥ית חֲדָשָֽׁה… נָתַ֤תִּי אֶת־תּֽוֹרָתִי֙ בְּקִרְבָּ֔ם וְעַל־לִבָּ֖ם אֶכְתֲּבֶ֑נָּה וְהָיִ֤יתִי לָהֶם֙ לֵֽאלֹהִ֔ים וְהֵ֖מָּה יִֽהְיוּ־לִ֥י לְעָֽם׃ וְלֹ֧א יְלַמְּד֣וּ ע֗וֹד אִ֣ישׁ אֶת־רֵעֵ֜הוּ וְאִ֤ישׁ אֶת־אָחִיו֙ לֵאמֹ֔ר דְּע֖וּ אֶת־יְהוָ֑ה כִּֽי־כוּלָּם֩ יֵדְע֨וּ אוֹתִ֜י לְמִקְטַנָּ֤ם וְעַד־גְּדוֹלָם֙ נְאֻם־יְהוָ֔ה כִּ֤י אֶסְלַח֙ לַֽעֲוֺנָ֔ם וּלְחַטָּאתָ֖ם לֹ֥א אֶזְכָּר־עֽוֹד.” קורבנה של ברית זו הוא המשיח. לפני מותו כקורבן על הצלב, בסעודת הפסח האחרונה, “כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם, בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ׃ ״קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי.״ לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ׃ ״שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם,כִּי זֶה דָּמִי, דַּם הַבְּרִית [הַחֲדָשָּׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים לִסְלִיחַת חֲטָאִים.” (מתי כו 28-26). [וק]

הפטרה: ישעיה מט 14 – נא 3